ידיעה שהתפרסמה לפני כשבועיים ב"הארץ" משכה את תשומת לבי. סימנתי אותה על מנת לשוב ולקרוא בה שנית. אך אני מודה ומתוודה: גם בקריאה שלישית לא עלה בידי להבין אם "הארץ" בעד או נגד. דווח על חוקר מאובנים (פליאונתולוג) גרמני בשם ד"ר גינטר בכלי, מתמחה בכנפיים של שפיריות, אשר עד לאחרונה פרסם עשרות רבות של מאמרים מדעיים על מאובנים שונים. בשל תרומתו המדעית זכה גם לערך בוויקיפדיה באנגלית. תמיד היה נוצרי אדוק אבל ידע להפריד בין אמונתו למחקריו המדעיים. לאחרונה התחזק כנראה באמונתו. ואם פעם היו המאובנים שחקר מקור לספקנות באשר לסיפור בריאת העולם - היום הוא מוצא דווקא בהם הוכחות להפריך את תורת האבולוציה של דרווין.

מרגע שהתחיל לצאת נגד התיאוריה המקובלת הזאת - התכחשו לו עמיתיו בעולם המדע, אך הוא זכה למאות אלפי מעריצים בקהילות הימין הנוצרי בארה"ב. הוא ליבה מחדש את הוויכוח בין תומכי דרווין ושולליו. פעולת התגמול של הקהילה האקדמית לא איחרה לבוא: מחקו אותו מוויקיפדיה. ב"הארץ" כתבו כי מקרה זה הדגים היטב "כיצד מצליחה האנציקלופדיה המקוונת להישאר בצד הנכון של האמת המדעית, גם נוכח ניסיונות תקיפים של גופים דתיים להפוך תכנים אלה לפוליטיים". כאמור, אינני יודע אם מדובר במשפט שנכתב ברצינות והערכה או בלגלוג.

יש אנשים שמאמינים שכדור הארץ שטוח. הם בטוחים שיש להם הוכחות. בעידן של התפוצצות הידע האנושי ראוי לכתוב גם עליהם ערך באנציקלופדיה. וכי מה אכפת למישהו אם יהיה ערך באנציקלופדיה על חוקר המאובנים שטוען שדרווין טעה? רק לשמאל האקדמי שאינו מסוגל לסבול שום דעה המנוגדת לשלו. מסתבר שבמאבק בין שמאל וימין בארה"ב, השמאל "הפלורליסטי", "הפתוח", המטיף ל"סובלנות" ו"להכלה" הפך מזמן לאלים, קנאי, שאינו מסוגל לסבול שום דעה שאינה חופפת לדעתו. כל השאר חייב להיעלם.

הטירוף הזה מגיע ארצה. השמאל שאיבד את השלטון והופך למיעוט המתכווץ במהירות - מאבד במקביל גם את היכולת להתמודד ולהתווכח עם דעות אחרות. התנסיתי בזה השבוע בכמה ויכוחים ברשתות רדיו וטלוויזיה.

# # #

בסוף השבוע שעבר צירפתי חתימתי למכתב לשר הביטחון. מכתב המביע דאגה מהתוצאות החמורות העלולות לנבוע משילוב נשים לוחמות ביחידות חי"ר ושריון. צה"ל מודע לריבוי העצום של פגיעות גופניות בקרב החיילות ביחידות אלה, וכדי לצמצם אותן הקל מאוד על מסלול ההכשרה, וגם הדרישות לכשירות מבצעית הופחתו מאוד. צה"ל יצר יחידות חיל רגלים ושריון "לתפקידי הגנה בלבד". כלומר, כאלו שאין להן כשירות מלאה.

אף לא אחד מהנשים והגברים שעלו לשידור כדי להתווכח איתי לא הצליח להגביל את הטיעונים שלו לתחום העובדתי, הרפואי, המדעי או המבצעי. מהר מאוד הפכו את הוויכוח לדיון בנושא "הדרה" ו"הדתה", דיכוי נשים, שוביניזם. גררו לוויכוח את הרב יגאל לוינשטיין ודבריו על שירות נשים, טענו שכל הנימוקים של חותמי המכתב אינם אלא כסות לרצונם של ה"דתיים" לסלק מהצבא את הנשים. אפילו את ההטרדות המיניות דחפו לוויכוח. כל מי שאינו מוכן להסכים עם כל תביעותיהן של הפמיניסטיות לשוויון מגדרי מלא בשיבוץ בכל מקצועות הלחימה - הופך מיד לשוביניסט, חשוך, חי בעבר, מתעלם מהקדמה.

ואם מדובר במאבק של "בנות אור" פמיניסטיות בזכרים חשוכים ושוביניסטיים - מאליו ברור כי אין שום צורך להתמודד עם נתונים ועובדות. עצם העובדה כי העזתי לטעון שהורדת רף האימונים ומבחני הביצוע פוגעת באיכות היחידות המעורבות - די היה בה כדי לתייג אותי כאויב השוויון והקדמה. הפמיניסטיות סללו לעצמן נתיב עוקף ויכוח: התיוג השלילי של כל מי שמחזיק בדעה אחרת.

משל למה הדבר דומה? לכך שבכל ויכוח על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, הסכסוך או "הכיבוש", הייתי משרבב את שמם של מרדכי ואנונו, אודי אדיב או דן ורד כהוכחה לכך שהשמאל בוגדני ולכן אין שום צורך להתווכח עם טיעוניו. אבל ממש כשם שזכותו של עם ישראל להתנחל בכל רחבי ארץ ישראל לא קמה ונופלת על פי מספר הבוגדים והמרגלים שיצאו ממחנה השמאל בישראל, וראויה לוויכוח וטעונת הוכחה - ממש כך צריך להיות הוויכוח על הצבת לוחמות בטנקים.

# # #

הוויכוח בין ימין ושמאל בישראל, בין דתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, הוא כבר מזמן לא ויכוח בין עמדות אלא ויכוח בין זהויות. אולי לכן, בתום אחד הוויכוחים שניהלתי השבוע עם קצינת מילואים, סיכמה מגישת התוכנית את השיחה בהערה כי "ממני היא לא ציפתה לעמדה כזאת". שהרי כקצין בכיר בדימוס, אקדמאי שאינו חובש כיפה, מצופה ממני לנקוט עמדה "מתקדמת" ולא "שוביניסטית". כנראה בכלל לא חשוב מה הטיעונים שאתה מעלה. חשוב מי אתה. הלנו אתה אם לצרינו?

לא רק הוויכוח החברתי והפוליטי הופך רדוד וחד־ממדי. גם התרבות הופכת שטוחה ופלקטית. כך למשל זכתה לאחרונה קבוצת משוררים מזרחיים המכנה עצמה "ערספואטיקה" למקלחת צוננים, בטענה כי במקום להיות קבוצת "שמאל מזרחי רדיקלי" ולהילחם בשלטון - מעיזים כמה מהמשתייכים לחבורה הספרותית הזאת להביע דעות מזרחיות־לאומיות רחמנא ליצלן, אפילו להזכיר את אלוהים. בכך הם דנו עצמם, מכאן ולעולמי עולמים, להיות משויכים לימין החשוך.

עצם העובדה שמשוררים אחדים מקבוצת "ערספואטיקה" העזו למתוח ביקורת על "השמאל הלבן" בעבר ובהווה - שוללת מהם את הכתר העדתי ומכתירה אותם בכתר הקוצים הלאומני. בדיוק במסלול הזה פסע השמאל הספרותי בישראל, כשפסל את גדול משוררי ישראל בדורות האחרונים, אורי צבי גרינברג, בשל עמדותיו הפוליטיות, ובכך שלל מהציבור הישראלי הרחב את עוצמת שירתו ומעמקיה. אצ"ג תויג כ"ימני לאומני", וחסל.

למלכודת התיוג הזאת ממש נפלה השבוע גם נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות. במכתבה לנשיאי בתי המשפט היא הזהירה מפני בחירת שופטים על פי "אג'נדה פוליטית" של המועמדים. כשנפסלו בעבר מועמדים מצוינים רק כי "הייתה להם אג'נדה" - זה היה "בסדר", כי הפוסלים פעלו על פי השקפת עולמם, שרק היא "נכונה", וכל מי שהשקפת עולמו שונה - פסול, "פוליטי". די בתיוג כזה של מי שאינו מסכים עמך, ואין עוד צורך להתמודד עם ההשקפות השונות.

דומה כי "האליטות הישנות" נואשו מוויכוחים. הן מבינות כי הנימוקים שבידיהן אינם מצליחים לשכנע את הציבור. רק התגיות נותרו בידיהן. ובמקום להעלות נימוקים הם תולים תגיות. "לאומני", "פאשיסט", "דתי", "שוביניסט" או "פוליטי" החליפו את הנימוקים. הם עברו לשלב הטוקבקים. בשלב הבא יסתפקו כנראה באימוג'ים.