בני בגין, אחד משושביני הלווייתה של הדמוקרטיה בישראל, הוא תופעה מרתקת. טרגית. ולפעמים, כשהוא מפעיל חוש הומור צחיח, הוא משיק לטריטוריה הקומית־טרגית. אני סבור שאדוני טועה במקצת, הוא נוהג להגיב בקול מדוד במשורה, כמו נדהם מול גסותו של בריון מתלהם.

תמיד היה עוף מוזר שריחף מעל המדמנה החברתית והפוליטית. בבחירות 2009 הזעיק אותו רובי ריבלין, שכן וחבר, לעזרת בנימין נתניהו כנגד סכנת קדימה וציפי לבני ("אני חושב שאני ומר נתניהו נוכל לעבוד יחד היטב"). מאז בני בגין הוא מעין הולוגרמה. מדי פעם היא לובשת צורה של טהרנות פנאטית תוך שהיא מתנתקת והולכת מן המציאות הליכודית. הוא התנגד להצעות חוק שפגעו בזכויות המיעוט, שהגבילו פעילות ארגוני שמאל, שבלמו את חופש הביטוי, תמך בהקפאת הבנייה ועוד. נתניהו כמובן שמח לראות באותם ימים את הכבש האולטימטיבי נכון להיעקד על מזבח א"י השלמה כשהוא מתפקד על תקן המכסה שעל בור הביוב הליכודי.

ואכן כבשה הוא היה. מדי פעם פעה משהו ערכי עד שהתנים יללו אותו החוצה. נתניהו אדם ישר? הוא נשאל בעבר. אני מבקש, ענה בגין, שחרר אותי משאלות שיש בהן אפיונים אישיים. בסיבוב האחרון עמד בגין על דעתו מול "הדודאים" ביטן את אמסלם בעניין חוק מילוט נתניהו. קואליציית הכבשים תמכה בשתיקה מבישה, ועוד מעט קט ובגין היה מצטרף לפנתיאון שבו ניצבים הסטודנט בכיכר טיין־אן־מן בבייג'ין והמפגין באביב של פראג, שלא נסוגו מול הטנקים של כוחות הרשע.

זה לא קרה. במקום לצאת לציבור ולנהל קרב פומבי על גורל הדמוקרטיה הישראלית, לא רק נגד הצרברוסים אלא גם נגד בעליהם, בנימין נתניהו, בגין התקפל בשקט. ונוסף על כך, כמו בתסמונת האישה המוכה, הצדיק הפורמליסט לבית בגין את הדחתו בגין הסעיף המחייב אותו במשמעת סיעתית. כאילו היה שופט שמזכה רוצח שנתפס וצולם בשעת מעשה משום שזכויותיו לא הוקראו לו על פי הסדר הנכון. עד כדי כך בני בגין הוא פורמליסט ללא תקנה, שרק בגלל עומס עבודה, כנראה, לא כתב לעצמו מכתב נזיפה.

"אלה הם החיים הפוליטיים, זה המנגנון וכך הוא עובד", הסביר ברדיו באותו סטקטו־עצי משהו את נסיגתו, "מבחינת יו"ר הקואליציה, הצעד הזה נעשה בעיתוי נכון ולא בגלל דברי. יש לדוד (הכוונה לא למלך ישראל ההוא אלא לנוכחי, לביטן - הוא צרברוס א') תפקיד", ממשיך בגין ומסביר: "הוא המצליף וצריך לדאוג לרוב המליאות ובוועדות". מילא שהוא עולה לגרדום כאילו עלה לתורה, אבל תוך כדי כך הוא גם מכשיר את התליין שלו.

תהיתי אם בגין חשב לרגע שהדודאים יעריכו את סוג היושרה המפלגתית שהפגין, או אם הוא מבין ששניהם בטוחים שמדובר בפתי גמור וחמור עיקש. התבוננתי בפניו כשצרברוס ב' - אמסלם - רכן עליו ומעליו באולם המליאה, כרסו נשפכת על שולחנו בפרצוף בשרני סמוק ורוטט והוא מנופף אצבע מתרה בטווח של עקירת עין. זו הייתה קטטת בסטיונרים טיפוסית, ואפשר היה לזהות בפניו של בגין יגון אנושי מכמיר. אולי דמיינתי ספקולציות פסיכולוגיסטיות בפרוטה על המכות שחטף במהלך חייו ועל החיים בצל אב שברירי שהיה גדול מן החיים עד שלא יכול היה עוד, ונדמה שזה בדיוק מה שעובר על בגין הבן.

אל תהום הנשייה

אין כמובן מה לרחם עליו (למעט הזדהות אנושית פשוטה עם מכאוביו). פוליטיקאים אמורים לספוג, וכאן עסקינן לא בבעיותיו האישיות של בגין אלא באידיאולוגיה שלו ובתגובותיו ברמה הפוליטית והציבורית. על חוק ההסדרה אמר כי הוא נועד למעשה "לאפשר גזל באמצעות חקיקה", והגן על בג"ץ כ"מבצר המיעוט ומעוז היחיד. הוא המגן על זכויותיהם של מיעוטים וזכויותיהם של יחידים מפני שרירות לבו של השלטון... וכבר ראינו כיצד מתקבלות כאן החלטות וכיצד נרמסות זכויות".

כאשר אחד מנציגי אספסוף אזריה, המכונה "הצל", הצטרף לליכוד, הביע בגין מורת רוח וזכה לתגובה שרצה ברשת כאש בשדה קוצים: "מי הוא שיטיף לי מוסר?", זעם הצל, "הבת שלו התאסלמה והבן שלו זורק אבנים בבילעין על חיילי צה"ל" (תרגיעו, מדובר בשקרים). הגנה מצד הסיעה, ביבי? נאדה. ואיך יגנו עליו כאשר נמנע בהצבעה על אישור הקואליציה והסביר: "תמהתי כשראיתי את העליצות בימין... נראה שיש שלושה סוגי ימין: מתון, קיצוני וטיפש". וחידד: "מי שהעדיף את ליברמן על פני יעלון - ימין טיפש".

אגב, נראה שחבירה של בגין ליעלון היא הדבר הטבעי עבור השניים שמתקשרים ביניהם כדבר בוק לרעהו. בגדול בני בגין הוא איש ארץ ישראל השלמה. בראיון ל"מקור ראשון" אמר: "נקודת המוצא שלי היא העובדה הידועה שיהודה ושומרון הם חלק מארץ ישראל, ערש התרבות שלנו וזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, בכלל זה יהודה ושומרון, בלתי ניתנת לערעור... אבל אין להסתפק בתיאוריה, אלא יש ליישם את הזכות הזו הלכה למעשה. חייבים לאפשר ליהודים להקים שם יישובים, וברוך השם ישנם 400 אלף יהודים".

ובאותה נשימה הוא אומר: "היו לעתים אנשים וממשלות שחשבו להעלים עין, שיש להתיישב דווקא על גבעה מסוימת, בלי לשים לב לתנאים הסביבתיים. כלומר בלי להתחשב בשאלה אם אלה אדמות מדינה, שאינן רשומות כפרטיות... השאלה היא אם העלייה לקרקע מוסדרת כחלק מתכנון כולל. מכיוון שהייתה התעלמות מהתנאים הבסיסיים האלה, נוצרו לעתים אי־הבנות והתנגשות בלתי נמנעת עם המציאות. על פי הבנתי, חלקי היישובים שהוקמו בדרך זו, לא רק שאינם תורמים ליציבות ההתיישבות, אלא פוגמים בה".

אין כמו הסתירה הזו כדי לאבחן את הלקונה התודעתית של הבגיניסט האחרון בליכוד. כמוה כזו של שאר חברי המסדר המודחים - דן מרידור, מיקי איתן ורובי ריבלין - שהפכו במפלגתם מנסיכים לאצילים בבלואים (חוץ מריבלין שנשיאותו אצילותו). כמוהם גם ותיקי חרות, שסירבו להבין את הקשר הישיר בין האידיאולוגיה, שאותה ממשיך לשווק בגין, ובין תוצאותיה בשטח, שהן זיהום כל מה שהם נלחמו עליו: משפט ללא משוא פנים, טוהר מידות, יושרה ציבורית וצדק חברתי.

עוד קצת חיבוטי קבר פוליטי וחשבון נפש אישי, ואולי גם בגין הבן יבין שרק השמאל רואה נכוחה את המציאות ומסיק ממנה את המסקנות הפוליטיות הנדרשות. זה לא יקרה. מבחינות מסוימות קל יותר להתפוגג אל תהום הנשייה מאשר להודות בשבר של חיים שלמים. Like Father Like Son.