1. אף על פי שהחורף קרב ובא (הגשמים פחות, לצערנו) ושרי ביטחון בפועל או "בפוטנציה" מכינים מעילי עור, ולמרות החשש הכבד ששורר כאן תמיד שסבב צבאי קטן הוא חומר גלם טוב לליכוד העם ולליכוד הליכוד והמנהיג - נראה שצה"ל והרמטכ"ל עושים מאמץ לא מבוטל להרחיק את העימות הבא ברצועת עזה. למרות החשש הפוליטי והכללי, צריך לציין כי נראה שגם לצד הישראלי וגם להנהגת חמאס אין כל עניין להגיע להידרדרות. גם לא לאבו מאזן ולא־סיסי. ממש כמו ששרה לנו סי היימן, "מלחמות כבר לא קורות בחורף, אפילו לנו קצת קר בשביל לשנוא".

קחו לדוגמה את פיצוץ שתי המנהרות האחרונות. פיצוץ הראשונה, של הג'יהאד האסלאמי, גבה מספר הרוגים שמצאו לנכון לשהות שם ולא בבית או במשרד. לעומתה, מנהרת חמאס פוצצה כשהיא ריקה - ואני מניח שלא בטעות. שהרי הג'יהאד האסלאמי, שאחראי על הירי האחרון, מנסה ביחד עם פלגים קיצוניים בחמאס לטרפד את ההסכם בין חמאס לרשות ולדרדר את האזור לסבב צבאי. לכאורה יש כאן מצב שבו צה"ל וחמאס פועלים על פי אותו אינטרס והיגיון, בינתיים... וכמובן שלכל זה נלווה חיבוק חזק של הנשיא א־סיסי מדרום. צה"ל נזהר שלא לטעות, ממהר להבהיר ולהפריך שמועות. לא הוא יגרור אותנו למלחמה בחורף.

2. במוצאי השבת האחרונה נסעתי עם רעייתי לשדרות רוטשילד בתל אביב כדי לצפות ולהשתתף במחאה נגד השחיתות. היו שם באמת רבבות של אנשים. במרכז - קבוצות מפגינים אקטיביסטיים, פעילים חברתיים ואנשי מחאה מקצוענים, וסביבם רבבות של ישראלים שמרגישים שזה המעט שהם יכולים לעשות כדי להביע מחאה ומורת רוח מהמציאות המטרידה בתחום המוסר, הערכים ורמיסת שלטון החוק והדמוקרטיה.

בין המפגינים פגשתי אלופים במילואים, מהאחרונים שהייתי מצפה לפגוש, כאלה שמעולם לא הזדהו פוליטית או פרשנו בטלוויזיה. פגשתי בכירים במוסד, ביניהם ראש אגף לשעבר שהיה די קרוב לנתניהו עד לא מזמן, פגשתי מנהלי חברות במשק, עורכי דין, משפחות שלמות של סבים, הורים ונכדים. לא את כל הססמאות שקראו שם אהבתי - וגם לא את כל השלטים. את לבי כבשו דווקא האנשים שציירו וכתבו את השלטים לבד בבית, ובמיוחד אדם אחד, מבוגר מאוד, שעמד דומם עם שלט קטן שעליו כתב: "ביבי, אני כאן בשביל הנכדים".

המארגנים, בוגרי "מחאת פתח תקווה", מקפידים שלא לשלב חברי כנסת, פוליטיקאים, אמנים ואנשי רוח, שומרים על מחאה עממית ככל שניתן בראשות מני נפתלי וקומץ שותפיו. אינני יודע מה תוליד המחאה, אבל היא נכונה וחשובה, גם אם המסר לא אחיד. גם אם חלק רוצים את "נתניהו במעשיהו" כבר מחר, חלק רוצים שהיועץ המשפטי לממשלה יתפטר, וחלק סומכים דווקא עליו ועל מפכ"ל המשטרה. בעיקר, רוצים האנשים הטובים שפגשתי שם להיות מסוגלים להתבונן בעצמם בראי ולהשאיר כאן דמוקרטיה חזקה לילדים ולנכדים.

3. הרבה כבוד והערכה חשתי השבוע לעורכים בכלי התקשורת החילוניים: העמודים הרבים בעיתונים ודקות השידור הארוכות בכל תוכניות הטלוויזיה, בעקבות מותו של הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן, מנהיג החרדים הליטאים, היו חשובים וראויים. זה מסמל בעיני בגרות של התקשורת, רצון לצמצם בורות ולקרב לבבות, ומלמד על התקרבות רבתי של הציבור החרדי לחילוני וההיפך. זהו תהליך ארוך ורווי חילוקי דעות, בורות הדדית וכו' - אך הוא מתרחש לנגד עינינו. המאיצים העיקריים שלו הם התווספות אלפי חרדים בכל זאת לצה"ל, הרשתות החברתיות וכן השתלבות אנשי תקשורת חרדים בכלי תקשורת חילוניים.

לתהליך החשוב הזה ישנם שגרירים חשובים שיום אחד יהיו ראויים להוקרה, וביניהם אזכיר את ידידַי יוסי אליטוב, ישראל כהן, בני רבינוביץ, יאיר שרקי, נתי טוקר ואחרים. השבוע הבחנתי בתקשורת החילונית בשינוי ראוי ומבורך, שיחייב גם את העיתונות החרדית להתקדם עוד קצת לכיוון שלנו. יש עוד תקווה.

4. ביום אחד בשנת 1986 צלצל טלפון החוגה הטוב והישן על שולחני במערכת "על המשמר". הייתי כתב צבאי חדש בשנתו הראשונה. שושנה המזכירה אמרה לי שהעיתונאי יואל מרקוס מ"הארץ" מבקש לדבר איתי וחיברה את השיחה. קפאתי במקום. מהעבר השני של הקו בקע קולו של מרקוס: "מר בניהו, אני קורא את הכתבות שלך ואת הטור השבועי שלך, וביקשתי משוקן לעשות לי מינוי לעיתון. אני רוצה להתייעץ איתך מדי פעם".

הייתי בשוק. יואל מרקוס היה בכיר הכותבים והפובליציסטים. בימי שלישי ושישי ראש הממשלה והשרים היו פותחים בחיל וברעדה את העיתון כדי לקרוא את הטור שכתב. הוא היה צנוע ורהוט, מעולם לא התראיין ברדיו ובטלוויזיה - אבל השפעת כתיבתו ניכרה היטב. וכך במשך למעלה משני עשורים נהגנו לדבר אחת לשבוע לפחות, כאשר השיחה הייתה מרתקת, מלמדת ובעיקר מפרגנת לעיתונאי צעיר וחסר ניסיון כמוני.

השבוע הלכתי לטקס הענקת פרס סוקולוב לעיתונות ליואל מרקוס בן ה־85. הוא קיבל את הפרס לצד צעירים ומוכשרים כמו נדב אייל, רונן ברגמן ואיתי אנגל. איחלתי לו בריאות ואריכות ימים - סיכמנו שזה מה שצריך עכשיו. תודה, יואל יקר. עד 120.

5. בבית העלמין בטירת הכרמל התכנסו השבוע בני משפחה וחברים לשירות ולדרך, לכבד את זכרו של תא"ל (במיל') אבנר ברזני שנפטר ממחלה קשה לפני שמונה שנים. אבנר היה ראש חטיבת הסגל במטכ"ל והגה וייסד את הפרויקט המדהים "עתידים", המאתר ומכשיר עד היום רבבות בני נוער מהפריפריה למקצועות ההנדסה ונוספים. בערוב ימיו שימש אבנר כנציב קבילות החיילים במשרד הביטחון. אבנר היה אדם יקר, צנוע, רב מעש ופעלים, איש שאוהב אנשים ואשר הטביע חותם ענק במדינת ישראל. בטירת הכרמל קראו בית ספר על שמו על מנת לכבד את חזונו, זכרו ופועלו.

בדיוק באותו שבוע זכתה בתו הקצינה, אלינור, להתבשר כי תקודם לדרגת סגן אלוף ותתמנה לקצינת הנפגעים של חיל השריון, הרווי משפחות שכולות ופצועים. זהו תפקיד רגיש ותובעני, הדורש תעצומות נפש אדירות, ואלינור ראויה לו עד מאוד. אבא אבנר ז"ל מתבונן מהשמיים, והוא גאה מאוד.

6. יש לי בקשה צנועה ממנהלי בתי החולים ומראשי קופות החולים. אני מודע לצורך לחסוך ולהתייעל, אבל בשם מאות אלפי מאושפזים, מטופלים, חברי סגל, בני משפחות ופוקדי מרפאות, אני פונה אליכם בבקשה קטנה ולא חשובה: אנא החליפו את נייר הטואלט הצר והמחוספס, שמשום מה נמצא רק במקומות הללו ובוודאי מיוצר רק עבורכם ואולי עבור בתי הכלא. אפילו בבסיסי צה"ל יש נייר ידידותי ולא נייר זכוכית צר ויעיל חלקית.

בחיי שאני רציני. שבת שלום.

avi@bnayahu.com