מאז נפרד יעקב ליצמן מכיסא השר, בעקבות אולטימטום מהרב שלו, אנחנו מצויים בעיצומם של בליץ חקיקה ושינוי פני החברה לכיוון החרדי. כבר עם התפטרות ליצמן צומצמו עבודות התשתית של הרכבת בשבתות וקודמה חקיקה להכפפת היתרי עבודה בשבת למסורת ישראל. השבוע אף עבר בקריאה ראשונה חוק המרכולים, שלא לדבר על עוד כמה מהישגיהם חסרי התקדים של החרדים בקדנציה הנוכחית: שילוש היקף התמיכות לישיבות, החזרת מלוא קצבאות הילדים, ביטול חוק השוויון בנטל ועלייה בשיעור 15% בתקציב שירותי הדת.

השבוע מיהרו דוברים שונים מהאופוזיציה לזעוק נגד כניעת הממשלה לכפייה הדתית, ואפילו אימצו כוחות בהצבעה בכנסת. אין מדובר אלא בניסיון הונאה, המבוצע על ידי האשמים האמיתיים בהישגים הלא סבירים של הפוליטיקאים החרדים. דווקא האופוזיציה משמאל היא האחראית למעמד המועדף שהציבור החרדי הולך ומשריין לעצמו, מעמד של עודף זכויות ואפס חובות.

הממשלה אכן נכנעת לחרדים, אבל היא עושה את זה מחוסר ברירה. הפוליטיקאים של המחנה המכונה מרכז־שמאל הציבו לפני שנים משוואה מאוד פשוטה: הפלסטינים מעל הכל. הייתה זאת שולמית אלוני המנוחה שקבעה ש"בשביל שלום" היא מוכנה ללבוש שטריימל. גם לציפי לבני מיוחסת אמירה דומה, כשניסתה לשכנע את בנימין נתניהו לזרוק את הבית היהודי מהקואליציה בממשלה הקודמת. 

אלא שאם בתקופת שולמית אלוני עדיין ניתן היה לטפח אשליות על שלום, היום כבר ברור שמדובר בהזיות, בתאוות שלטון חסרת רסן ובניסיון לנצח את המחנה הפוליטי היריב בכל מחיר, גם במחיר של הרס החברה הישראלית.

הפתרון - לאפסן את הפלסטינים ולחזור לברית האחים. צילום: פלאש 90הפתרון - לאפסן את הפלסטינים ולחזור לברית האחים. צילום: פלאש 90

האשם המרכזי ב"חרדיזציה" הזוחלת בקדנציה הנוכחית אינו אלא יאיר לפיד. זה האיש שנשא בעבר את נס השוויון בנטל. בידיו הייתה נתונה ההזדמנות המשמעותית ביותר בדורות האחרונים לשנות מהיסוד את החברה הישראלית תוך מציאת המכנה המשותף הציוני וויתור על עיסוק במחלוקות הפלסטיניות חסרות התוחלת.

זהו הרעיון העמוק שעמד בבסיס "ברית האחים" שנכרתה בינו לבין נפתלי בנט ערב הבחירות הקודמות. ברית זו החזיקה מעמד בהקמת הממשלה ובשנתה הראשונה, שנה שבה נרשמו הישגים נאים בתחום ההסכמה המשותפת, החשובה כל כך. אלא שצירוף של היבריס ומשיכה אובדנית מהצד השמאלי הקיצוני בתוך המפלגה שלו, גרמו ללפיד לבעוט בדלי ולאלץ את נתניהו ללכת לבחירות. התוצאות ידועות. מאז ועד לעתיד הלא ידוע המפלגות החרדיות שולטות.

כאשר בוחנים את ההתבטאויות ואת המהלכים של מנהיגי האופוזיציה בתקופה האחרונה, מתברר עד כמה מתבססת האסטרטגיה שלהם על החרדים. לפיד עצמו כבר הודיע שרעיון השוויון בנטל לא יהיה על שולחן הממשלה כשיקים קואליציה. במשך תקופה ארוכה הוא גם חיזר אחרי רבנים ובעלי זקנים, אם כי גם בתחום הזה זגזג כדרכו.

בד־בבד, מנהיג העבודה אבי גבאי הולך על הליין החרדי בכל הכוח. הוא כבר אמר שמבחינתו ללכת לישיבה ולא לצבא זה "בסדר גמור", וחלק מחמאות לליצמן על עצם ההתפטרות שלו מסיבות של שמירת השבת. גבאי מנסה לשכנע ציבורים חרדיים ללכת עם העבודה בכל הזדמנות, וכמובן אין לשכוח את האמירה האלמותית שלו, שלפיה השמאל שכח מה זה להיות יהודי.

יצחק הרצוג, קודמו בראשות המפלגה, מחזר זה שנים אחרי החרדים ומבטיח להם הבטחות, תוך שהוא משתמש בסבו המנוח כדי לפתוח דלתות ולבבות. את ציפי לבני כבר הזכרנו, ולא פחות חשוב לציין את שלי יחימוביץ', חסידה ותיקה של בניית הציר השמאלי־חרדי.

מציאות עגומה

את התוצאה ניתן לראות היטב בשתיקת האופוזיציה בענייני דת ומדינה. איש מראשי מחנה המרכז־שמאל לא רוצה לצבור נקודות שליליות אצל מי שהוא רוצה להכניס ראשון לקואליציה, אם רק תינתן לו ההזדמנות. האסטרטגיה הנוכחית של המחנה הזה ברורה ונכלולית מאי־פעם: מסע אנטי־שחיתות מתוזמר, התחפשות לליכוד ב' וחיזור גורלי אחרי החרדים.

תוצאת המגמה הזאת היא לא פחות מפטאלית. רק לפני כשבוע התגייסה בתי השנייה, אדווה, ופצחה בלפחות שנתיים של ויתור על חירות וקידום אישי למען החברה. היא חונכה לכך שאין זכות גדולה יותר עבור יהודי וציוני מלהתגייס למען הקוממיות המתחדשת שלנו. אבל לא כך מחונכים רבים מבני גילה, שקיבלו אישור רשמי מטעם המדינה להמשיך בשגרת החיים שבחרו לעצמם.

בה בעת שאדווה התגייסה, התפרסמו נתונים הממחישים את המשך ירידת אחוז המתגייסים מכלל בני הנוער. ואלו ימשיכו להתדרדר, מכיוון שהדמוגרפיה משתנה בכל יום, ומשלמי המסים ממשיכים לתמוך בסגנון החיים החרדי שמתפיח את המשפחות לאין שיעור. גם לנתוני קו העוני שפורסמו בשבוע שעבר תרמו החרדים ערכים לא מחמיאים. חלקם נתוני אמת, נתונים של עוני מרצון. חלקם נתוני כזב, של מי שעובדים, לא משרתים ולא מדווחים.

התוצאה המצטברת של המגמות הללו עגומה ביותר כבר היום, אבל היא תלך ותחריף ככל שהשמאל לא ישכיל להכריז על הפסקת אש בתחום הזיות השלום, וייכנס לקואליציית חירום עם יתר המחנה הציוני האמיתי. זאת עד שהסטטוס קוו, שכל כך מהולל על ידי דוברים חרדיים, ישתנה מהיסוד.

הסטטוס קוו לא באמת קיים. הוא לא קיים בשכונות שבהן הפכו החרדים לרוב והפסיקו את התחבורה בשבת. הוא לא קיים בתקציבים ובתמיכות שהם מקבלים, ובוודאי שלא בהמונים הזוכים לפטור משירות צבאי שמספרם הסתכמם ב־1948 ב־400 איש. בכל מקרה, מדובר בסטטוס קוו מגונה שדורש שינוי. הוא דורש בניית מערכת יחסים חברתית חדשה, שבה יכונן קשר ישיר בין מה שאתה תורם לחברה לבין מה שהמדינה נותנת לך.

זו מערכת יחסים שגם תשחרר את החברה החרדית הגדלה והולכת מכבליה שלה. היא תאפשר לרבים ממנה לשרת, גם אם לא בצבא, ולתרום מהכישרון הרב שלהם לכלכלה ולחברה. אגב, לא צריך לכפות גיוס על איש ולא להכניס אף אחד לכלא. מה שנדרש הוא לשלול הטבות ממי שלא משרת ולא עובד - החל בביטוח לאומי וכלה במשכורות ממשלתיות, כולל משכורות למורים ומלמדים, שמחזיקות חלק ניכר מהחברה החרדית. המסר יהיה פשוט: ללא שירות וללא לימודי ליבה אין תמיכה ותשלומים ממשלתיים. החברה החרדית לא תעמוד בכך, ותיאלץ להשתנות.

בדרך להשגת המטרה אין מנוס משבירת הכוח הפוליטי של המפלגות החרדיות. וזה יתרחש כאשר נחזור לעקרונות ברית האחים: אימוץ הכוחות הציוניים וקידום התחומים המשותפים, תוך אפסון המחלוקות הפלסטיניות עמוק בבוידם. אם לא נמהר לפעול, הזמן יעשה את שלו, ומה שיעשה יהיה רע מאוד.