בסך הכל זה היה שבוע מרגש. הדוקו־ריאליטי שמספק לנו דוד ביטן הגביה לי את סף הרגש שחוויתי לפני יותר מ־35 שנה עם פינק פלויד ב"The Wall". גם מיקי גנור עשה לי טוף על הנשמה, כשעלה החשד שהוא מימן לכאורה חלק מהפריימריז של יובל שטייניץ, אבל יובל לא ידע. לכאורה, כמובן, הוא לא ידע. אלה אף פעם לא יודעים. ורק אני סובל, כי כיפוש לא מוכנה שיהיו לה תנועות של שני מיליון שקל בחשבון. אישה רעה נורא.



לא די שהיא לא מוכנה להריץ כמה מיליונים בחשבון של כסף שחור ליום לבן, היא גם מדברת אלי קשוח. "מאמי, הזמנתי טכנאי של יס, אז תהיה בין שמונה לעשר בבית", היא קובעת.



לא יכול, חיים שלי, יש לי עבודה.



"את העבודה שלך אני מכירה. אני אכין לך קפה ותפוזים. לא צריך לרדת לחיים בשביל זה. חכה בבית".



כיפוש, אני רציני, כבר צדנו את הדר שיפר לממן לנו לאנץ' על הרייטינג של רסקה בבוקר של קשת על אובר/אנדר 2%, עכשיו אנחנו מחפשים קליינטים חדשים, וזה ממש נהיה קשה השלב הזה של איתור הפציינטים. ברזי חסר סבלנות ומעליב את הקורבנות הפוטנציאליים, שבורחים בבהלה מהשולחן שלנו. אני חייב להשקיע מאמץ חשיבתי בסוגיה הזו.



"אתה לא מתבייש? רסקה חבר שלך, אתה שמח שהוא לא מצליח יותר?"



חסדי השם, צדקת שלי, אני מאפשר לקורבנות לבחור אובר או אנדר, אני לא כופה עליהם. למה את ככה?



"טוב. אין לי סבלנות אליך, חכה לטכנאי".



ברור שירדתי לקפה, וביקשתי מהעובד המצטיין להתקשר אלי כשהוא מגיע. הנשר נחת ב־10:20. מזל שלא חיכיתי בבית, כי הייתי מתעצב נורא. מיד הוא החליף ממיר, והטלתי עליו קצת עבודות שירות בגין האיחור: לתקן את כל השקעים שגיאצ'ו תלש מהקיר, כי הוא נתלה על הכבלים כמו רוי־בוי, הטומטום הזה שמתחפש לטרזן ומלהיב לי את הילד. הבחור נרתם בשמחה, ונתן עבודה סוף. "הכל בשבילך, קוף, רק שמעתי את הקול, התרגשתי", הודה.



# # #



נפרדנו בחום, ודיווחתי לפיקוד שהמשימה הושלמה בהצלחה יתרה.



"יפה. אל תיקח קרדיט סתם, אני כבר ביקשתי מהם קודם. הוא ידע מראש מה צריך לעשות".



הא ככה? לא נשאר בשבילך יותר, כי את לא מעריכה כלום.



"מה לא נשאר יותר? ואיך זה קשור? אני אשנה לך את הצלצול בטלפון. הצלצול יהיה: אתה מהמם, אתה גאון, אתה סקסי, אתה מושלם. סבבה? ואז תשמע את זה כל הזמן", כתבה האישה, כי אין לה דם בגוף ולא בושה בפרצוף. הבנאדם מפסיק יום עבודה כדי לשרת אותה, ועוד מסתלבטים עליו, ולא מתחשבים בזה שהציבור שלו מחכה לו בקפה. אני לא נשאר יותר, אם את כזו שפיצית, חכי את לטכנאים. את ביקשת לתקן את השקעים?



"ביקשתי ממך לבקש ממנו. אתה היית זוכר? הרי אתה סהרורי חצי מהיום. ואין בעיה, אני אחכה לאנשי מקצוע, רק שמעכשיו סנדי שלך, רק שלך".



הופה, יש לנו כאן נקודת מפנה, כיס התנגדות שרח"ט של זירת המודיעין לא זיהה. כיפוש, תקשיבי, ותקשיבי טוף. סנדי לא שלי, היא של גיא. אני רק עובד אצלו וכמובן אני עבד שלך.



"אהה. ואני לא שפחה שלך? תזמיני, תחתמי, תעבירי ותקבעי".



זה אפילו לא דומה. אני מעסיק אותך רק בסוגיות פרנסה לדבר עם ציבור שאין לי סבלנות בשבילו. זה לא כמו לקחת את סנדי לגן ז'ילבר למשל, לריב עם פקחים כל היום, כפי שאני ושימון רבנו היום על הסובאח עם הכלבות. את זו רק עבודה משרדית.



"זה הרבה יותר גרוע, כי אני מבצעת עבודות בשבילך, בזמן שאני צריכה לעבוד בשבילי. אצלך זה בזמן פנוי".



זהו, היא נפלה למלכודת. בגלל שאני נראה כמפגר, היא והסביבה שוכחים שסיימתי קורס חוקרים כמצטיין קורס. שם לומדים לנצל את החולשות של הנחקר. הנחקרת שלנו היא מרוקאית, ניחנה בדם חם שמנפח לה וריד מהר, אז זה קלללל.



כפרות, אני אין לי זמן פנוי, כי אני אומן ויוצר. הביטי נא בחוזים שאת חותמת בשבילי, אחרי שלמדת לזייף את חתימתי באופן אבסטרקטי. מה כתוב שם בהתייחסות אלי? "האומן/היוצר". אף פעם אין לי זמן פנוי, אני חושב כל הזמן, הראש עובד, אומנות. אז די, תני לי להתרכז בעבודה, המשרד מלא בלקוחות פוטנציאליים.



"כן, אני רואה בטלפון. בשביל מה בורקס? אתה משוכנע שזה טוב לך?"



יש גם הרבה ירקות וגבינות, הבורקס זו רק פחמימה מלווה. די להעיק.



"טוב, אל תשכח שהיום החתונה של מיקי ואריק. תגיע בזמן ותתלבש לשם שינוי. אל תבוא להם בטרנינג קרוע. לא מתאים".



הם חברים שלי, הם לא מצפים ממני להתלבש אחרת.



# # #



מה שאני אוהב אצל אריק עורי, זו העובדה שהוא פסיכופת־על־מלא. הוא מטעה בחיצוניותו: תמיד מתקתק בלבושו, לעולם לא ייתפס לא מגולח. אבל הציבור לא יודע שהוא מטורף על ניקיון, משתמש ב־15 מגבות ביום בממוצע, לעתים גם ב־20; בגדיו חייבים לעבור כביסה במכונה, ולאחריה ניקוי יבש - של הכל מכל, כולל ממחטות. כי הוא לא נוגע בטישו, מחשש לנשיאת חיידקים.



במסעדות הוא יזמין את כל המנות האחרונות, יטעם כפית מכל אחת, ויבקש מהמלצרית לפנות מהר את השולחן; הוא לא יודע מה זה דחיית סיפוקים. רוצה לנסוע לחו"ל? באותו רגע הוא נוסע לנתב"ג. בנות האנוש היחידות שהוא מקשיב להן הן אמו שהייתה מנכ"לית משרד הבריאות (אבל שגתה בכך שלא אשפזה את הבן יקיר לה) ואשתו מיקי.



הרומן שלו עם מיקי החל לפני כשנתיים. הם כבר הולידו בת, אבל אריק נהג לומר לה שהם יתחתנו בינואר. לכל שנה יש את ינואר, ובכל ינואר הוא עסוק במופעים של מיקי ושל אומנים אחרים שהוא מפיק. כיפוש, אני וכל הג'מאעה אמרנו לה בכל מפגש: אל תיקחי שבויים, כפרה, עלות האחזקה שלהם יקרה. קבעי תאריך, וזהו.



מיכל הקטנה. צילום: ניר סטולו



"קוף, אני ילדה טובה מפתח תקווה", ענתה מיקי, "אני לא מאמינה בכפייה. אם הוא רוצה שאהיה אשתו, הוא יבקש ממני. ואם לא אז לא".



די, תתבגרי כבר. אריק הוא חיה טורפת, הוא חושב במהירות שאת לא יכולה להגיע אליה בחייך. אנחנו מכירים אותו.



"תקשיב לי, מתוק. הוא יציע לי נישואים, וגם יהיה לנו כלב בבית. גם אני מכירה אותו, תן לי קרדיט. תהיה טבעת ויהיה כלב".



יהיה כלב? אולי פוחלץ שיעבור ניקוי יבש בכל שבוע, או כלב מפלסטיק שהוא יקנה בכל יום, אחרי שישליך בבוקר את הישן. צאי מהסרט שאת חיה בו.



אבל לפני חודש אריק התקשר. "שמע, אחרי הפרמיירה של מופע חנוכה של מיקי ויצפאן, אני מעלה רב על הבמה, תהיה חופה בנוכחות אלפיים איש. אחרי זה הקהל הולך הביתה, ו־500 חברים נכנסים לאוהל מפואר שאני בונה ליד האנגר 11 בנמל, ותהיה חגיגה", הוא הפתיע והמשיך: "עכשיו, אני מכיר את הקטע שכולם מחכים לארוחה, אז כל האוכל יוגש לשולחנות במכה אחת, כדי שלא תרעבו לי ותקטרו. מה אתה אומר?"



אני אומר שאתה מתכחש למחלה, כרגיל אצלך. אתה חייב לעבור אבחון. אריק, יש תרופה לכל היום, כדור קטן עושה כיף גדול. אבל האבחנה הראשונית שלי: אתה יורד מהפסים. יש לך שלוש בנות, טפל בעצמך.



"בסדר, קוף. שום מילה למיקי, זו הפתעה, הבנת?"



אני הבנתי, אבל איך כל הסביבה שלה תסתיר את זה? בנאדם, היא עובדת עם מאות עובדים כל יום.



"תשאיר לי. יהיה חיסיון מלא. אתה מכיר אותי, מי שידבר עף. הכל בשליטה, סמוך עלי. היא כל כך עסוקה בכתיבה של ההצגה, בחזרות, עם הילדה. אין מצב שהיא בכלל תחשוב על זה. מתי אתה מסיים שידור?"



מסיים בשמונה, כרגיל.



"יופי. הטקס מתחיל ב־20:34. דיר באלק לאחר".



למה 20:34?



"כי ב־20:33 אני עוד אהיה עסוק בהצגה. די עם השאלות המפגרות, ביי".



# # #



כיפוש הפיקה מהצד שלנו. פוצו, בתי הבכורה, הופקדה על גיא והם נשלחו להצגה. הילד כרגיל צהל, ורצה לרוץ לבמה, "כי אני חייב לחבק את מיקי". הילדה כמעט פרקה כתף מהניסיונות שלו לחמוק מהחיבוק. אבל בהצגה הוא ישב מוקסם ולא זז. ב־20:27 היינו במחסום בנמל, רק ששלט הודיע: כל החניות תפוסות.



"מאמי, אתה דרוך מדי, תרפה", אמרה כיפוש, "נמצא חניה. אני לא אוהבת שאתה מעשן ועצבני".



אסור לאחר לו, כי הוא לא נורמלי, אני מכיר אותו. ב־20:39 הגענו לדלת של הבמה. אריק חיכה לנו לידה.



"איחרתם, ביקשתי ממך לדייק", אמר.



זה לא אני, בנאדם, זו כיפוש, עד שהיא מתארגנת.



"בסדר, בסדר. אני רואה שממש השקעת בלבוש לחתונה".



די נו, אני עובד.



"אתה רואה?", התערבה כיפוש, "ביקשתי ממך, אבל אתה לא מקשיב. עכשיו הוא פגוע ממך".



יעבור לו, מאמי, אין בסיס לדאגה.



# # #



ההצגה הסתיימה, אריק הודה ובירך את כל המשתתפים. רק 150, גג 70 יותר. הוא שיחק על זמן, כי המתין שיצפאן יסיים להתקלח וללבוש את החליפה. הכוכב הגיע לבמה ואז אמר הפסיכופת־על־מלא: "בשנתיים האחרונות מיקי שואלת אותי בכל בוקר: 'מתי החתונה?'. תמיד אני עסוק מכדי להשיב תשובה עניינית. אבל היום אני מציע למיקי נישואים, והחתונה תתקיים עכשיו, הרגע".



מיקי התעלפה במקום. אני דמעתי מהתרגשות. אפילו בחתונה שלי לא התרגשתי, בטח שלא דמעתי. היא התאוששה, ארבעה צעירים העמידו חופה, הוריה ואמו של אריק הוזמנו לבמה, גם רב וחזן. מישהו קשר לאריק עניבה והלביש אותו במקטורן, השחקנים תמכו במיקי שתהיה יציבה על רגליה. אריק אפילו לא מניח תפילין אצל שניאור, אבל היה טקס דתי מלא. כיפוש דמעה וחייכה, כי עוד קולגה ניצחה את תורת הסיכויים. 1,500 צופים, כולל שני הילדים שלי, מחאו כפיים בהתלהבות, והנציחו את הרגע בסלולרי. הרי בלי הנצחה זה לא היה.



יאללה, כיפוש, תם הטקס. בואי נלך לאכול משהו. אם גיא רואה אותנו, נגמר לנו הסרט, כי הוא לא יסכים ללכת עם פוצו הביתה.



"אל תדאג, צפיתי בו ובירדן, הוא בצד השני של האולם".



ראיתי את האורחים לאירוע עומדים בתור מסודר, לקבל את מספר השולחן. לא אוהב תורים, אז מצאתי פרצה בקיר האוהל, ומיד ישבתי לאכול. מאז ימי טרבלינקה אני מקפיד שלא לאחר לסעודה, כי תמיד אני רעב. כשהג'מאעה התיישבה, אני כבר סיימתי והודעתי לאישה שאני בנוי לחישוב מסלול מחדש, הביתה.



אבל כיפוש צריכה לראות את הכלה, עם השמלה החדשה, וכמובן את כל המופעים. ולהפיק אריק תמיד ידע. הכל בגדול, בענק, במדהים.



"מאמי, ראיתי את סטטיק ובן־אל. אני חייבת לראות אותם מופיעים בשביל מיקי ואריק".



כפרה, גיאצ'ו שר את השירים שלהם. מה את ברגרסיה לגיל שלו?



"כן. וגם אתה תישאר".



ירדת מהפס, באמא, אבל אז נכנסה הכלה. היא נראתה מדהים, כי יפה היא בכל יום, גם בלי איפור ומחלצות. חיבקתי אותה בחום. סחתיקה, מותק, רק המעז מנצח. הספירה אחרייך מתחילה בתשע.



"זו לא אני, זה הוא. אתה מכיר אותו, אם זה לא הכי מדהים שיש, אז זה לא קרה. אבל אני מאושרת".



את כיפוש השארתי עם ההופעות, אירועים המוניים קשים לי. אני מרגיש הסתיידות בלסתות, כתוצאה מחיוכים לסביבה. בדרך החוצה פגשתי ביצפאן. לפני כמה שנים הוא עשה את הדמות שלי בתוכנית היומית שלו בהוט. אגב, הרבה יותר טוב מהמקור. נו, בנאדם, אהבת את ההפתעה? שאלתי והמשכתי: ראיתי שבכית כמו ילד.



"בטח שאהבתי", השיב יצפאן. "לא ברור לי איך אריק לא בחר בי לרב הטקס. הרי כבר הייתי הראשון לציון. אגב, מחר אני בניו יורק, אני מנתח בניתוח מוח חשוב, משהו חדשני. רוצה לבוא איתי?"



בטח רוצה, אבל אתה יודע, יש התחייבויות קודמות, עבודה וכאלה. וגם לך יש עכשיו 52 הצגות בחנוכה, אז איך אתה נוסע? שנינו התפוצצנו מצחוק. הוא הקומיקאי הכי גדול שהיה ויהיה כאן. אם היה חי בארה"ב, היה מופיע שש פעמים בערב בווגאס, בכל יום בשבוע, בכל יום בשנה.



# # #



למחרת אספתי את גיאצ'ו מהגן. "אבא, הייתי בחתונה של מיקי. אתה יודע שבנו לה אוהל על הראש, אחרי שהיא נפלה? נורא דאגתי לה".



כן, ילד, היא התרגשה מהחתונה. אריק עשה לה הפתעה.



"ומה תקנה לי אתה הפתעה? צריך הפתעה לגיא".



תלך למכולת, תיקח הפתעה אחת, אני אחכה לך באוטו ליד. תביא לי תה קר וסיגריות, קובי יודע איזה סיגריות של אבא והוא ייתן לך. אתה זוכר הכל?



"בטח, אבא. כבר אני חוזר. רגע, תן לי שקלים".



לא צריך, הם ירשמו ואמא תשלם. הוא חזר עם הסחורה, אבל עם שלושה חטיפים שונים. אמרתי לך רק אחד, נכון שאמרתי?



"כן, אבא, אתה אמרת. לקחתי אחד, ושניים נתנו לי מתנה".



חיים של אבא, אין דבר כזה מתנה מחנות, צריך לשלם על הכל.



"אז אמא תשלם. אתה תגיד לה והיא תשלם".



אבל היא תכעס עלי שאישרתי לך שלושה חטיפים ולא רק אחד.



"אין דבר, אבא. היא תכעס עליך רק קצת, ותגיד לה שלא תעשה את זה יותר. ואז היא תסלח לך".



חיבקתי את הילד הגאון, שהכל כל כך פשוט לו בחיים.



# # #



גם ביטן, דני דנון, העורכדינים שמרון ומלכו, רה"מ נתניהו ועוד הרבה דיירים באגם הדרעק, שולחיהם, שליחים מטעמם ונספחים בע"מ, מוכנים אפילו להישבע: לא נעשה את זה יותר. זהו, פעם אחרונה.



אבל טחנות הצדק, שטוחנות לאט אבל דק, הן לא כיפוש. הן לא יחבקו אותם ויאמרו: "בסדר, רק זכור שהבטחת". הוויה דולורוזה שלהם רק התחילה, ולא רואים את הסוף, שיהיה כתום.


בארדו כתום.