האם ההיסטוריה חוזרת? האם ראש הממשלה בנימין נתניהו עומד להיות מופל על ידי אנשי מחנה הימין, כפי שקרה לו בשנת 1999 וכפי שקרה ליצחק שמיר בשנת 1992?

מחר (מוצאי שבת) יערוך יועז הנדל, הפובליציסט של "ידיעות אחרונות", הפגנה נגד נתניהו בכיכר ציון שבירושלים בשיתוף ח"כ רחל עזריה ממפלגת כולנו וח"כ לשעבר אריה אלדד מהאיחוד הלאומי. קהל היעד של הפגנתו של הנדל הם חברי מחנה הימין. הנדל ארגן את ההפגנה שלו בעקבות השתתפותו של הרב יובל שרלו בהפגנת השמאל נגד נתניהו בשדרות רוטשילד בתל אביב בשבוע שעבר, ולאחר פרסום כמה מאמרי דעה על ידי פובליציסטים ימנים לרבות נדב העצני שכותב בעיתון זה, שרה העצני כהן ויהודה יפרח, המזוהים עם הממסד הדתי־לאומי.

במאמריהם טען כל אחד בדרכו כי חקירות המשטרה נגד נתניהו פוגעות במוניטין של מחנה הימין וכי אסור לימין לאפשר לשמאל לנכס לעצמו את המאבק בשחיתות שלטונית. הכותבים טענו כי על חברי מחנה הימין להביע עמדה ברורה נגד נתניהו, בגין החשדות שקיבל מתנות רבות מדי מחבריו וניהל שיחות עם הבוס של הנדל, מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס.

ההתנהלות של אותם כותבים ואישי ציבור במחנה דומה להפליא להתנהלות של חברי מפלגת תחיה בממשלת שמיר ולהתנהלות נסיכי הליכוד בני בגין, דן מרידור ורוני מילוא בממשלת נתניהו הראשונה. בשנת 1992, גם כפועל יוצא מקמפיין השמאל "מושחתים, נמאסתם" וגם כתוצאה מזעמם של גאולה כהן וחנן פורת על יציאתו של שמיר לוועידת מדריד, הם פירקו את הקואליציה והובילו לבחירות 1992, שהביאו את תהליך אוסלו לעולם.

בשנת 1999 הקימו נסיכי הליכוד שתי מפלגות חדשות: מפלגת המרכז והאיחוד הלאומי, והביאו לפירוק הממשלה. הסיבות שהם הביאו להצדקת מעשיהם היו דומות להפליא להצדקות שהושמעו על ידי חברי מפלגת התחיה כאשר הפילו את ממשלת שמיר שבע שנים קודם לכן. והתוצאות היו גם כן זהות: אם פירוק ממשלת שמיר הביא להסכמי אוסלו, אז פירוק ממשלת נתניהו הראשונה הביא לוועידת קמפ דיוויד, לאינתיפאדה השנייה ולפינוי היישובים במסגרת נסיגת צה"ל מעזה ולפינוי היישובים בצפון השומרון.

וכפי שהיה ב־1992 וב־1999, כך גם כיום. חברי מחנה הימין המצטרפים לקמפיין השמאל נגד נתניהו טוענים כי אין במעשיהם כדי לסכן את שלטון הימין. אדרבה, לפחות חלק מהם בטוחים כי הצטרפותם למקטרגי נתניהו תחזק את הימין "האידיאולוגי" ברמה הפוליטית.

נפילתו הביאה את אוסלו. יצחק שמיר ושמעון פרס, צילום: נתי הרניק, לע"מנפילתו הביאה את אוסלו. יצחק שמיר ושמעון פרס, צילום: נתי הרניק, לע"מ

הדמיון לטראמפ

מה שמעניין בהתנהלות של אנשי הממסד הישן של הימין נגד נתניהו הוא הדמיון בינה לבין התנהלות אנשי הממסד הרפובליקני נגד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.

כמו בקדנציה הראשונה של נתניהו, טראמפ נתפס בעיני חברי הממסד של מפלגתו כמי שהשתלט על מועדון החברים שלהם השתלטות עוינת. אם נתניהו הכעיס את הנסיכים מרידור, בגין ומילוא כי סברו שהוא לא ישב מספיק זמן בספסלים האחוריים של הכנסת (אחרי ספסליהם, מן הסתם) לפני שנבחר לעמוד בראשות הליכוד, טראמפ בקושי היה חבר המפלגה לפני שנבחר.

אם הנסיכים התנגדו למדיניות הכלכלה החופשית של נתניהו, הממסד הרפובליקני מתנגד למדיניות ההגירה הפופולרית והפופוליסטית של טראמפ. ולנוכח סלידת חברי הממסד, עד יום רביעי האחרון, כאשר הקונגרס אישר את תוכנית המיסוי של טראמפ, חברי הממסד בבתי המחוקקים חסמו את הרפורמות שלו בתחום ההגירה והביטוח רפואי.

כמו כן, בדיוק כפי שמרידור, מילוא ובגין שמחו לתקוף את נתניהו באולפני התקשורת כשניהלו קמפיינים בלתי פוסקים נגד נתניהו מהיום שבו נבחר לראשות הממשלה, כך סנאטורים חברי הממסד כגון ג'ף פלייק ובוב קורקר מופיעים כמעט מדי יום באולפני טלוויזיה ומדברים בגנותו של הנשיא האמריקאי.

יש כמה סיבות לכך שהן טראמפ והן נתניהו מעוררים את חמתם של חברי המחנות הפוליטיים שלהם. הניצחונות שלהם בבחירות לא באו כתוצאה מהירתמות הממסדים הפוליטיים של מפלגותיהם או מחנותיהם למענם. הן טראמפ והן נתניהו ניהלו קמפיינים שהתעלמו מהמפלגות שלהם. העובדה שהם הצליחו ללא סיוע כמעט מגופי המפלגות שלהם הפכה את שניהם לשחקנים בזכות עצמם. נתניהו לא חייב לליכוד את ניצחונותיו, וטראמפ לא חייב למפלגה הרפובליקנית - שבקושי תמכה בו - את ממשלו. ועל כן, לא מעט חברים במחנות שלהם כועסים עליהם. ההצלחה שלהם חושפת את חוסר המשמעות של חבריהם למפלגה.

והיות שאין להם דרך לחייב את טראמפ ונתניהו להזדקק להם באמת, הם משתפים פעולה עם השמאל בניהול מערכות אישיות נגדם. טראמפ מותקף על ידי רפובליקנים כדוגמת סנאטור קורקר מטנסי בגין מה שנתפס כוולגריות שלו ובגין השימוש שלו בטוויטר. נתניהו מותקף בגין הנהנתנות לכאורה שלו ושל רעייתו שרה.

במקרה של טראמפ, נראה כי לאחר כמעט שנה בשלטון, אנשי המחנה שלו מתחילים להשלים עם נשיאותו. במקרה של נתניהו, נראה כי לאחר תשע שנות כהונתו, אנשי מחנהו מואסים בו. המצב בארה"ב ובישראל, שלפיו הממסדים השמרניים־ימניים מתקשים להתמודד עם מנהיגים עצמאיים, הוא גם תוצאה של ההתנהלות של המחנה הליברלי־שמאלני.

טראמפ נזקק לתמיכת כל המחוקקים הרפובליקנים כדי להעביר את הרפורמות שלו, כי הדמוקרטים נחושים בדעתם, החל מרגע היוודע תוצאות הבחירות, להתנגד לכל מהלכיו ויהי מה. ואכן, בשיתוף פעולה עם כלי התקשורת המפלגה הדמוקרטית מנהלת קרב בלתי פוסק שמטרתו להפיל את טראמפ.

בארץ, התקשורת הישראלית מנהלת קמפיין להפלת נתניהו כמעט 20 שנה. במצב זה אין לפוליטיקאי באופוזיציה שום אינטרס לתמוך במהלך כלשהו נגדו. על כן היכולת של הרפובליקנים בארה"ב ושל המחנה הלאומי בארץ למשול, תלויה במוכנות חברי המפלגות השולטות לתמוך במנהיגים שלהם. אם יצביעו עם הצד שלהם, הצד שלהם יצליח למשול. אם יצביעו נגד, המתנגדים יזכו בכיסוי אוהד של התקשורת.

לא ברור מה הוביל את הפובליציסטים במחנה הלאומי לצאת נגד נתניהו כחברי עדר דווקא עכשיו. אבל דבר אחד ברור: אם נתניהו יופל, הוא יופל בידי אנשי המחנה הלאומי ולא בידי השמאל. ואם הוא יופל, יהיה קשה לשבור את הרוח הגבית שתינתן לשמאל בבחירות הבאות, בייחוד עם ליכוד מוחלשת ובעיצומה של מלחמת ירושה.

אותם רפובליקנים ששונאים את טראמפ והצביעו בעד רפורמת המס, ככל הנראה מבינים שגם אם הם לא סובלים אותו אישית, המדיניות שלו טובה להם לאין שיעור מהמדיניות של קודמו בתפקיד ברק אובמה או של כל ממשל דמוקרטי עתידי. הלוואי שבישראל, תובנה דומה תחלחל אל שורות הפובליציסטים של המחנה הלאומי.