זה היה היום האחרון של אלסנדרה בעבודתה במלון, ואף על פי שההיכרות בינינו כללה בעיקר מילים כמו "צ'או" ו"בונג'ורנו", היא הרגישה צורך להיפרד ממני בנשיקה. ולא רק ממני (לצערי): היא פשוט חיבקה ונישקה את כל מי שהיה באותה שעה במבואה של המלון הסמוך לפונטנה די־טרווי, המזרקה המפורסמת בלבה של רומא.

בחורה יפה אלסנדרה, אבל כשהיא מחייכת, היא הופכת ליפהפייה אמיתית: עם זר הוורדים הענק בידה ועם הצעיף שכרכה לצווארה בנונשלאנט מוקפד (רק איטלקים יכולים "לזרוק על עצמם משהו" ולצפות לתוצאה מושלמת), היא נראית כמו גיבורה בסרט של פליני. בהצלחה בחיים, מותק.

החיים חייכו אלי בחודש שעבר. כלומר מהרבה בחינות זה היה חודש מחורבן לגמרי, אבל לפחות על הקו תל אביב־רומא נרשמה הצלחה גדולה עם שתי נסיעות עוקבות לאיטליה: האחת לטוסקנה בענייני עבודה (כלומר יין) והשנייה לרומא בענייני משפחה (כלומר הרבה יין, אבל בלי לכתוב עליו בסוף). ובין זו לבין האחרת התאהבתי.

כמו כל אהבת אמת, גם כאן קדמה לקשר תקופת חיזור מורכבת. עשר פעמים הייתי באיטליה, ואף אחת מהן לא הייתה מוצלחת ממש. אחת כללה ניסיון מקצועי טראומטי, השנייה "משפחתולוגיה" מייגעת, היו שתיים עם הרבה כדורגל ומעט שערים, אחת עם הרבה רומנטיקה אך מעט סקס ועוד. כך אירע שאף שהתאהבתי בנופים, ביין, במאכלים ולפעמים גם באנשים, תמיד הייתה זו "איטליה וקוץ בה".

המפנה, כמו אצל המדיצ'ים, הגיע בפירנצה: לפני כעשרה חודשים תיארתי כאן את קורותי עת החליטה הגברת שהיא רוצה ליטול חלק במרוץ לילה מוזר ואיך שהתלהבתי מהנופים, אבל חזרתי ארצה מתוסכל מפערי המחירים. כי אחת הערים היפות והמתוירות בעולם התבררה כזולה בהרבה מתל אביב (שאופיה המרגש מסתתר מאחורי חזות כעורה).

לפני כמה שבועות שבתי לטוסקנה, הפעם למטרות יין: באחוזת "וליאנו" שתיתי יין קיאנטי נפלא וביקב בשם "וילה אל־קורטילה" טעמתי ברונלו דה מונטלצ'ינו מהחביות, עד שדמעות של אושר עלו בעיני. שתיתי, אכלתי, בלעתי את הנופים המרהיבים, ושבתי ארצה מאוהב.

לא חלפו אלא שלושה שבועות והרחק מטוסקנה נפלו פניו של הבן: החבר שהיה אמור לטוס איתו לכמה ימים של לפני גיוס בברלין, גילה שאיבד את הדרכון. "מועדונים בברלין גדולים עלי", אמרתי, "אבל אם אתה רוצה אוכל ויין ברומא, הנני!". הג'וניור הרים את הכפפה (אף שספק אם הכיר את הביטוי) וכך היה.

לא אלאה אתכם בנפלאותיהם של סנדוויצ'ים פשוטים ונהדרים עם פורקטה שמנמנה, פסטות נפלאות, אנשובי טרי בחמאה וכוסיות של גראפה שגרמו לי ללכת לישון מתנדנד בעוד הנער מסביר פניו למקומיות; כי מה שכבש את לבי הפעם יותר מכל היה המרד הרומאי.

מתברר שכחלוף 2,000 שנים מאז מרד בהם עם קטן ואמיץ (או טיפש, תחליטו לבד), החליטו האיטלקים למרוד במעצמה הגדולה בעולם - אותה "שיטה" שמשתרעת בין וושינגטון לבייג'ין - ופשוט לחיות את החיים לאט.

בהתחלה זה עלול להטריף אותך, אבל מהר מאוד אתה מתמכר: השירות אטי אך קשוב, המוכרים בחנויות לא רואים בך רק "ארנק מהלך", והאנשים ברחוב דוחים את כללי הפוליטיקלי קורקט על הסף. הם יגידו לך אם לדעתם אתה צריך להוריד קצת במשקל, אף על פי שבאותה נשימה יציעו לך משהו לנשנש ליד היין. הם יסננו קללה מבלי לחשוב פעמיים, ויכירו לך את המשפחה שלהם בתוך דקה, תוך שהם תובעים לדעת עליך הכל: אם אתה נשוי ובן כמה אתה וכמה ילדים יש לך. שאלות שנדמה שבמערב יכולים להעביר חיים שלמים מבלי לשאול אפילו עמית לעבודה.

כרטיסי אוטובוס למשל נמכרים עדיין בחנויות הטבק. כי למה להטעין כרטיסים דיגיטליים בקילומטראז' וירטואלי כשאפשר לספק עבודה לעסק קטן שבו אפשר לרכוש, נוסף על הכרטיס, גם עיתון, עט וסיגריות? למה לסלול כבישים רחבים כשאפשר להתנהל בפקק גדול וצפצפני שנוסע פגוש אל פגוש? ובכלל, למה מכונית כשאפשר לרכוב על וספה בנוף האורבני הכי יפה בעולם?

אחרי שלושה ימים ברומא הופך מה שנראה בתחילה כמו חוסר יעילות לקריאת תיגר מקסימה עד להתאהב, כנגד כל מה שנדפק בתרבות המערב. מי שמכבה את האש תחת סיר מבעבע של פסטה, גם נוכח עשרות תיירים שצובאים על פתח המסעדה רק כי הגיעה שעת הפסקת הצוהריים שלו, ראוי בעיני להיות שר האוצר, אם לא ראש הממשלה.

ולחבק את אלסנדרה היפה, שהכרתי רק לפני יומיים, לאחל לה מכל הלב הצלחה בחיים ולהוסיף נשיקה, בעידן שבו במערב לא נושקים לאישה זרה לפני שמצטיידים בחוות דעת משפטית, זאת כבר חתרנות של ממש!

הנה כי כן, כמעט 32 שנים אחרי שביקרתי בה לראשונה, התאהבתי לגמרי באיטליה.