מה ילד בן 18 רוצה מעצמו ומחייו כשהוא מתגייס לצה"ל? התשובות הן כנראה כמספר המתגייסים. מה שמדאיג את צה"ל הוא הירידה העקבית במספר המתגייסים לקרבי, וזה אמור להדאיג כל אזרח במדינת ישראל, ימין או שמאל. הימין מודאג כי ירידה במוטיבציה להילחם פירושה ירידה במוטיבציה להילחם על ארץ ישראל שלהם. השמאל מודאג כיוון שמדיניות הימין, שמובילה באורח קבוע למלחמות קטנות, עשויה להתגלגל למלחמה גדולה, ואז שיישרף הים יחד עם שאר החשבונות של מוסר ופוליטיקה. קודם כל להילחם ולהציל את הנפש. אחר כך תהיינה ועדות חקירה שיוכיחו שניתן היה להימנע ממלחמה, וממילא הן לא מחזירות לחיים אף חלל. זהו החלק המבאס בקאץ' שאליו דחקה ממשלת הימין הלאומני־דתי את השמאל הליברלי־דמוקרטי, שנאלץ להיות שותף למלחמות שהוא מתנגד להן.

בינתיים נרשמת ירידה קבועה במוטיבציה להתגייס לקרבי. ביולי 2017, מחזור הגיוס הקרבי הגדול של צה"ל, נרשמה מגמת ירידה במוטיבציה בהשוואה לגיוס 2016. %68.8 לעומת 67%, והגרף הזה יורד באורח קבוע זה עשר שנים, ובאורח פלא מאז שנתניהו ראש ממשלה. הגיוס והביקוש לחטיבות החי"ר וכובשי הג'בלאות, הנושאים העיקריים בנטל הלחימה, נמצא בירידה, ודווקא הביקוש למג"ב ולחטיבת כפיר בעלייה.

לצה"ל יש המון הסברים. מה שחסר בהם הוא בחינה קצת יותר מעמיקה של השאלה מה זה בדיוק הקרבי הזה שכולם מדברים עליו. אז שיהיה ברור: השירות בשטחים איננו ממש קרבי. אין שום "קרב" בין חיילים מקוסדים וחמושים ובין מתפרעים פלסטינים או מחבלים תחת מצוד, כשכל צה"ל ניצב מאחורי הציידים. בשטחים יש לחייל ולצה"ל עליונות גמורה ושימוש די חופשי בכוחו, מה שמסביר את העלייה בגיוס לחטיבות השטחים שהן מג"ב וכפיר.

נתניהו. מאז שהוא רה"מ מגמת הירידה במוטיבציה לגיוס בירידה. צילום: רויטרסנתניהו. מאז שהוא רה"מ מגמת הירידה במוטיבציה לגיוס בירידה. צילום: רויטרס

יש כאלה שתחושת אדנות עם אצבע על ההדק קוסמת להם, ובלי להיכנס לפסיכולוגיה בגרוש, לא ניתן לשלול שגם זו סיבה להתגייס ל"קרבי". וכמובן, תחושת שליחות עמוקה שעונה על הצורך הנפשי העמוק לצאת להגנת המולדת והעם, ואם זה נשמע קצת פרודי, יש לכך סיבה. חייל לא מקריב עצמו למען המולדת, אלא אם כן הוא טרומפלדור מהאגדות או אלאור אזריה בטיעונים לקולת העונש. חייל הורג ונהרג, כי הוא בורג במכונה שמתוכנתת ובנויה כדי להרוג ולהיהרג.

מג"ב עם חיל אוויר

ירידה במוטיבציה? לצה"ל יש שפע תשובות. בהן, לפי גורם צבאי (YNET), "שחיקת אתוס הלוחם והעדפה ליחידות טכנולוגיות שמעניקות מקצוע לחיים. הירידה במוטיבציה נובעת משינויים חברתיים במדינה, כשבמקביל רואים העדפה ברורה להתגייס ליחידות הטכנולוגיות כמו 8200 והסייבר. יותר ויותר חיילים מעוניינים בשירות משמעותי קרוב לבית, שעשוי להעניק להם יתרון בהמשך החיים".

מעבר לקסם הסייבר, שהוא המשך הגיימינג למכורים מהתיכון ולקל"ב שהוא המשך הקציצה של אמא, מסתתר המניע שצה"ל לא עוסק בו, והוא "לא רוצים ללכלך את הידיים ואת הנשמה". כל ילד רואה בדיוק מה נדרש ממנו לעשות כשהוא מגיע לשטחים. הוא לא זקוק לשוברים שתיקה או לתיעוד אובססיבי של הירי בחברון. גם לא לתמונת החייל הגיבור (באמת) שלקח את הסטירה של נערת הפוסטר הפלסטינית באורח הראוי ולא ה"קרבי" כפי שהציעו כמה "לוחמים" בסגנון אזריה.

אם צה"ל, שניהל חקירות ותחקירים מקיפים בעניין הירידה במוטיבציה, רוצה באמת להבין מה הולך כאן, ראוי שיבדוק את יחסם של המתנדבים למג"ב ולכפיר לפרשת אזריה, וגם את יחסם של שאר המתגייסים ל"קרבי". בסך הכל השירות בשטחים הוא ענישה קולקטיבית עבור מרבית חטיבות החי"ר, כולל חטיבת הקומנדו וסיירות למיניהן (ושיהיה ברור, עבור חלק גדול מהחיילים ומהמפקדים בצה"ל בכל הרמות זהו עונש). תנוח דעתו של תא"ל במיל' וידידי פרופ' אריה אלדד, שהציע להוציא את צה"ל מהשטחים ולהכניס במקומו את מג"ב: שום משחקי לשון לא ישנו את העובדה שצה"ל כולו כיום, כולל השב"כ, הוא מג"ב שיש לו חיל אוויר.

כדי להתמודד עם הירידה במוטיבציה לשירות קרבי צה"ל משלב נשים במערך הלוחם, כשהוא נלחם הן בסטיגמה והן ברבני החרד"לים. בצה"ל מעריכים ש"בשנת 2022 יהיה מספר המתגייסות בקרב בנות הציונות הדתית 4,000". מכאן ואילך מלחמה: מגזר הכיפות הסרוגות הוא פס ייצור של חיילים שהמוטיבציה שלהם בשמיים והשירות בשטחים עבורם הוא הגנה על הבית. בגדול, רובם ככולם מצייתים למפקד ולא לרב, והמוטיבציה שלהם תיבחן בפינוי המוני. כבר כעת צה"ל נמנע מלערב אותם בפינויים קטנים כמו עמונה ומגרון. מכאן ואילך המלחמה האמיתית על זהות המדינה: מי מהם או מהן יישאר לחבוש כיפה או שביס, מי יסיר אותם.

עוד בארסנל של צה"ל למילוי השורות: הקמת גדוד מעורב שלישי, קיצור השירות והורדת פרופיל הלחימה ל־64. גם פקידה פלוגתית יכולה לשבת במחסום עם אצבע על ההדק. נעשה מאמץ לשילוב חרדים בתפקידי "לחימה" חרף התגובה העוינת של הרחוב החרדי, ובסך הכל בגדוד נצח יהודה הוכח שיש להם אצבע די "קרבית" על ההדק.

לכל הקרביים החדשים, אגב, מובטחים סמל לוחם (אנשים אוהבים קישוטי גבורה) ותעודת לוחם, למקרה שאיזה שוטר או שופט לא יידע מי מגן עליו וירצה להחמיר עמם. יש גם צ'ופרים חומריים כמו חלוקת כרטיסי הטבה בשווי 300 שקל לחודש, מה שמקרב את צה"ל להיות צבא מקצוענים. כאן הבעיה היא התחרות עם השוק החופשי במקצועות הליבה האקדמית והטכנולוגית. כאלה שלא מחייבים ריצה עם חגור. כאן הנהירה ליחידות העילית, בעיקר באגף המודיעין, מובהקת יותר.

יש שפע של מסגרות ותוכניות מילוט משיטוט מקוסד בסמטאות שהן לתועלת הצבא, החייל והמדינה. הבסיס הוא העתודה האקדמית ותוכניות כמו "צמרת" (רפואה), "פסגות" (מו"פ), "ברקים" למצטייני מו"פ, "עתידים" לשילוב צעירים מהפריפריה ברמה סוציו־אקונומית נמוכה בלימודים אקדמיים, "תלפיות" (מדעי הטבע), "חבצלות" (הכשרה מודיעינית) ועוד. המקומות כמובן מוגבלים, אפילו מאוד, והם מחייבים ראש שעובד על טורים גבוהים מהרגיל. כשאתה מציב מול צעירים מחוננים אופציה שבה הם אמורים לשקול אם להתקוטט עם ילדים ואזרחים או לבנות קטפולטה לעתידם, התשובה, לפחות על פי צה"ל, ברורה.

לגבי רוב המגייסים זה נגמר ב"יאללה, תעלו לאוטובוס". אם חסרים שריונאים משום שלרדוף רגלית אחרי ערבים זה "קרבי" יותר, אזי נלחמים בסרבני השריון במקל ובגזר. המקל הוא או שאתה עולה לאוטובוס בדרך לבסיס, או לכלא 4. הגזר הוא לא תרוץ בסמטאות ובג'בלאות, אלא תשב מוגן (יש מיזוג) ותהרוג ערבים מטווח אלפיים (מראים להם סרטון מגניב). וגם זה הקרבי החדש.

tguvot@maariv.co.il