כבר שלוש דקות שהמתאגרף האנגלי שוכב על רצפת זירת האגרוף. גופו מעוטר הקעקועים, ביניהם גם צלב קרס לא קטן, רפוי עכשיו, הלום חבטות חזקות. הקהל צוחק, מעשן, קונה לעצמו עוד בירה או מעודד את המתאגרף התאילנדי, המקומי, זה שגדל, התחנך והתאמן על אדמת האי שבו אני נמצאת, קו־ג'אם.

מדובר באחד האיים הפחות מתוירים בתאילנד. שעת הפלגה מקו־פיפי לקו־לנטה, ואחר כך, בסירת קאנו קטנה, עוד שעה וחצי עד לקו ג'אם. משם, במכוניות מסחריות המתפקדות כמוניות, כבר תסתדרו.

נחזור למתאגרף האנגלי. הוא לא מראה סימני התאוששות. לזירה מוזעק תושב מקומי. על חולצתו מדבקה צהובה המאשרת שהוא רופא. הדוקטור מעסה את ראשו של המתאבק, סוטר לו, שופך עליו מים ומרים את רגליו. המתאגרף מתעורר, הקהל מריע. לא לזר, כמובן, אלא ליריב המקומי, שאוחז בידו של השופט ומוכתר למלך האגרוף התאילנדי של חודש דצמבר 2017.

איש מהקהל קופץ אל הזירה. הוא מוציא מכיסו 500 באט (כ־50 שקל) - סכום שמשפחה פה יכולה להתקיים ממנו במשך שבועיים - ומניח אותם בכפפותיו של המתאגרף המנצח. הוא משתחווה בעצמו לקהל הצוחק ועוזב את המקום. הנחתי שמדובר בקומבינטור של האי, זה שלא מתעסקים איתו.

תכננתי לעצמי חופשה מפנקת. בתי מלון טובים, בריכות שמסתיימות בים והמון מסז'ים. אין לי מושג מה קרה לי אחרי שבוע, אבל התעוררתי בבוקר והבנתי שאני משתעממת. שנתיים לפני כן, בביקור ההוא בתאילנד, עוד היו לי רומנים מזדמנים, רצון להכיר אנשים ולחוות את התרבות המקומית. עכשיו כאילו התבגרתי: ברומן אין לי צורך, והתרבות המקומית לא באמת נמצאת בפוקט או בקו־סמוי מלאות האטרקציות.

רציתי קצת חופש. ביררתי על איים מבודדים, כאלה שתיירים לא מגיעים אליהם, ובעזרת חבר הגעתי לקו־ג'אם (או קו־ג'ום, בשפה מדוברת יותר). "תיזהרי, מרסל", הוא כתב לי לפני שעליתי למעבורת. "כמעט אין שם תיירים, והתנאים לא משהו".

צחקתי. כל כך הרבה עברתי בחיי, יתוש או שניים לא יוכלו לי. כשנכנסתי לפנות ערב סוף־סוף לבונגלו שלי, לאחר מסע מעייף, חשכו עיני: קן נמלים על הרצפה, המיטה הזוגית נעטפה בכילה מגוננת, ועל אדן החלון גיליתי צפרדע.

צפרדע. קרדיט: ללא

אחורה פנה כבר אי אפשר היה לעשות. השעה הייתה מאוחרת, והדרך מסובכת ומסוכנת. לשירות החדרים לא היה אפשר להתקשר משום שהוא לא קיים. על אינטרנט לא היה מה לדבר, פרט למקום משותף אחד לכל הבונגלואים. חשמל יש רק עד עשר בלילה.

"מה עשית, טיפשה", לחשתי לעצמי. החלפתי במהירות לפיג'מה, בלי להתקלח, מחשש למארב של הצפרדע. לקחתי את חפצי, הכנסתי אותם מתחת לכילה, והתפללתי שבמהלך הלילה לא תכיש או תעקוץ אותי חיה החומדת דם יהודי.

נרדמתי מיד. הייתי מותשת כל כך עד שהעייפות התגברה על פחדי. התעוררתי עם אור ראשון שנכנס לבונגלו. גופי כאב, ישנתי בתנוחה קפוצה. ברקע נשמע רעש לא מוכר, אבל נעים כל כך לאוזני. הצצתי החוצה, דרך הכילה, לבדוק ששום טורף לא נמצא בסביבה. יצאתי בזהירות, פתחתי את דלת הבונגלו וחייכתי עד שלחיי נגעו בעיני. מולי עמדו שלושה עצי דקל גבוהים ומאחוריהם הים הגדול. מבט שמאלה, ימינה ושוב שמאלה, ורק הים. בכל כמה שניות מגיעים גל קטן ומנגינה לחוף. "הנה הטבע", אמרתי, "לאן נעלמת לי?".

חזרתי אל הבונגלו. לא הבטתי שוב בחלון - אם יש שם עדיין צפרדע, עדיף שלא אדע. נכנסתי למקלחת מהירה. ברז קטן, זרם חלש, ללא מים חמים. ובכל זאת, היו אלה מים חיים. סבון על הרגל ושטיפה. סבון על הבטן ושטיפה. כך בכל חלק בגוף, עד שהייתי נקייה לגמרי.

שלושה ימים העברתי שם, בטבע. שלושה ימים שבהם נעקצתי ללא הפסקה, וחוץ משלום חפוז עם עוד כמה תיירים שביקשו להיות לבד, לא היה לי קשר עם העולם. בבוקר ירדתי לאכול אוכל תאילנדי - אורז, ירקות ולפעמים דגים - במסעדה המאולתרת למטה. את שאר היום העברתי בחיפוש צדפות, בכתיבת שמי בחול, במחשבה על אירועים שעברתי. מדי פעם הרשיתי לעצמי להציץ בסלולרי.

בלילה האחרון באי, מון, אחד מעובדי המקום, דפק על דלתי. באנגלית המובנת רק לו שאל אותי אם ארצה לבוא הערב לצפות בקרבות אגרוף תאילנדי. כל כך התרגשתי מההזמנה. הוא כנראה הבחין בכך שאני שונה מהתיירים הנוספים, אולי הבחין בסקרנותי, ברצון שלי להכיר את המקום. מובן שהסכמתי מיד. "בתשע בערב אפגוש אותך למטה", הוא אמר.

חיכיתי לו שם, אבל יחד עם שאר אורחי הבונגלוס, שגם אותם הזמין. הוא גם ביקש מכל אחד מאיתנו 550 באט. אבל אין מה לדאוג, זה כולל הסעה.

על ארגז הטנדר עלו מטיילים מנורווגיה, מהודו, משוודיה ומצרפת. לא היה שום סיכוי בעולם שאצליח לטפס כמוהם, אז ביקשתי את רשותם לשבת מלפנים, ליד הנהג. "בטח, כמובן", הם אישרו פה אחד.

הנסיעה בדרך החולית והלא מוארת עברה בשלום. אחרי דקות ארוכות של חושך, הגענו לאולם ענק. בחזית ציור של שני מתאגרפים. ברחבה בחוץ מתרוצצים ילדים בפיג'מות. חמש מוכרות עטופות ברעלה (רוב תושבי האי מוסלמים) קוראות לתיירים לרכוש מוצרים מהדוכנים שלהן.

כשצלצלו הפעמונים, נכנסתי לאולם. זירת אגרוף גדולה, פלורוסצנטים שמאירים ומאווררים שמתקשים למלא את משימתם. "בואי איתי", מבקש ממני תאילנדי מיוזע. הוא לוקח אותי לרחבה מיוחדת ומגודרת עם 40 כיסאות פלסטיק. "שבי כאן", הוא מצווה.

המקומיים ממשיכים לזרום לאולם. מקיפים את הזירה, בעמידה, בהמתנה לתחילת הקרבות. וכמובן עושים כבוד למלך, בשירה בקולי קולות של ההמנון הלאומי. כולם נעמדים, גם אנחנו, התיירים. לקנא בתאילנדים שלא איבדו את כבודם למקום שבו נולדו.

לזירה עולים שני ילדים, בני 6, לא יותר, לבושים במכנסי אגרוף ומשוחים בשמן. בפינות המאמנים/האבות מעודדים אותם בצרחות רמות. אני מתחילה לחשוש מהרוח התוקפנית של המקום. אחרי האגרוף הראשון שסופג אחד מהם בפנים, כעבור פחות מדקה, אני מבינה שקל זה לא יהיה.

שלוש שעות ישבתי שם, צופה בילדים, בנערים ובבוגרים מכים זה את זה עד איבוד הכרה לקול תשואות הקהל. בכל מקום אחר ובכל זמן אחר הייתי נוטשת עוד באמצע הקרב הראשון, לוקחת מונית וחוזרת הביתה. פה, כידוע, האפשרויות היו מצומצמות.

באחת בלילה נכנסתי לבונגלו. שוב חיכתה לי הצפרדע. הפעם היא נחה על האסלה ולא נראה שהתכוונה לזוז. נכנסתי שוב במהירות תחת הכילה והתאפקתי עד הבוקר. כשסירת הקאנו באה לקחת אותי, נשמתי לרווחה. השארתי טיפ לעובדים וקפצתי עליה. כן, קפצתי.