לאחרונה מתברר שהחרדים הם לא מה שחשבנו. היינו בטוחים שמדובר בתלמידי תורה שמתלבשים כמו בימי הביניים, מתחתנים בשידוך בגיל מוקדם ונמנעים מהבלי העולם, כמו עבודה וצבא. לחילוני המצוי, שווייז הכניס אותו אליה בטעות, בני ברק נראית כמו עיירה יהודית מהמאה ה–19 שהזמן עצר בה מלכת. אז הנה מגיע הטוויסט: החרדים החדשים הם בעצם גברים חתיכים שלובשים חליפות מזארה, חובשים כובע בורסלינו ב–1,200 שקל ומתנהלים בקצב הגרוב של שריל קרואו.

ידוע שהתורה נקנית בייסורים ובעבודה קשה, אבל מתברר שאם הקונה הוא השחקן ישראל אטיאס, אפשר לארוז לו את כל התורה על רגל אחת ולהכניס בה גם רצון להגשמה עצמית ומבט חרמני תמידי בעיניים. הסדרה "שבאבניקים" (הוט) מציגה חבורת חרדים מגניבים ומשעשעים, שאם במקרה הם נקלעים לפארק באמצע ירושלים, שבו משחקים בייסבול (למי מאיתנו זה לא קרה?), הם יקלטו בקלות את חוקי המשחק, יתפסו את הכדור וינצחו. הם מפטפטים בקצב של כותב טוויטר מיומן ומשתדלים לסיים כל משפט בפאנץ'. הם ציניים, חדים ומתפללים ללפטופ עם וויי־פיי בתוך הישיבה.

חזרתי לבני ברק לחפש את החרדים החדשים השזופים ירוקי–העיניים, שחלקם אפילו כמהים להתגייס ולהילחם למרות הקושי החברתי ("כיפת ברזל", קשת), אבל המלחמה היחידה שראיתי שם הייתה על חלה מתוקה בתור ל'חלות ויז'ניץ'. לא מצאתי שם מלצריות מצודדות בבתי קפה וגם לא בתי קפה.

סדרות על חרדים לא מיועדות להם, אלא לנו, החילונים בעלי הסקרנות והזמן הפנוי לשמוע סיפור טוב. רבנו גבריאל גרסיה מרקס לימד אותנו וורט ("וורט" בחרדית: דבר תורה או רעיון מוסרי), "החיים הם לא מה שחיית, אלא האופן שבו אתה מספר אותם". בשנות ה–90 הכירו לנו את הטיפוסים הכי נכונים, טינקרבל וסמי הורי. חילונים צרכני סמים קלים ששותים הפוך וגרים עם הומו בפלורנטין. עכשיו תכירו את החרדי החדש.

הסדרות "ברוקלין של קודש" (יאיר שרקי, חדשות 2) וגם "הדתל"שים" (עקיבא נוביק, ערוץ 10) מציגות דתיים וחרדים שמדברים חילונית שוטפת ומסוגלים להתפרנס משטיפת כלי רכב, מסטארט–אפ, ויש גם שופטת חרדית ראשונה בבית משפט בארצות הברית.

לפי ה"שבאבניקים", החרדי שמתעקש לדבוק בחרדיות ישנה (קונילמלית), שרק רוצה ללמוד תורה ומתנזר מהנאות העולם (גדליה), הוא דמות נלעגת שמכונה "צולניק". צדיק יתר שמחמיר בהלכות. כשהוא פוגש בחורה לצורך היכרות בשידוך, הוא מכין אותה לחיים המאושרים איתו: הוא לא עושה כלום. לא בישולים, לא עבודה, לא כביסה, לא הדחת כלים ולא קניות, בקיצור: שוויון - היא תעשה הכל והוא ילמד תורה. דייט בחשיכה. אבל חבריו, החרדים החדשים, כבר משתכשכים בערכים הפוכים כמו פמיניזם, הבנה, הכלה ולפטופ בחיידר. כלומר, מהפך.

כשבפוליטיקה עדיין מככבות דמויות של עסקנים חרדיים מהדור הישן, עם ניסיונות כוחניים לכפות עלינו את חייהם (חוק המרכולים), בטלוויזיה וגם ברחוב מככבות דמויות חדשות ומסקרנות שמחוללות שינוי. למשל, מלך זילברשלג, אושיית רשת, חרדי יפה ומצחיק בעל מודעות עצמית ועבודה קבועה. המצעדים העבריים מפוצצים במוזיקאים חרדיים שמושפעים מסטיבי וונדר וניל יאנג. טוב, לא מפוצצים אבל יש כמה. וגם כדאי להכיר את ג'ונתן קאראס,

סטארט־אפיסט חרדי–לאומי ירושלמי, שהקים את "screenshop", השזאם של האופנה, שמאפשר לאתר פריטי לבוש יוקרתיים ולקנות אותם בזול. אחת המשקיעות במיזם שלו היא הצדקת קים קרדשיאן.

שני מחקרים שפורסמו לאחרונה מספרים שלא רק שנשים חרדיות נוטות לדחות את החתונה כדי לפתח קריירה, אלא שהחברה החרדית גם מתגרשת יותר מאשר בעבר (שיעור המתגרשים בציבור החרדי הסתכם בשנת 2014 בכ–6.5 זוגות לאלף זוגות נשואים, מול כ–13 זוגות בציבור היהודי הכללי).

הנתונים האלה, הסדרות, כתבות הטלוויזיה והדמויות החדשות ברחוב החרדי, מספרים את אותו סיפור: יותר חרדים מתפתים לקחת סיבוב על העגלה הריקה שלנו. או במילים אחרות, ניצחנו. שנים הם מבקשים מאיתנו שנבוא אליהם לשבת, נסניף קצת קדושה ונידבק בחיידק האמונה. באנו, התרשמנו, אבל נשארנו חילונים. אבל החרדי החדש מציג מודל משוכלל של גם וגם. גם אמונה וגם חבילת גלישה. גם לימוד תורה, אבל גם חיים נוחים עם קפה, סיגריה, עוגה, עבודה וא–ביסלע אייפון איקס.