במאבק להחלת ריבונות ישראלית מלאה על שטחי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים חלו השבוע ארבע התפתחויות המחייבות עיון. ביום ראשון התכנס מרכז הליכוד לדון בריבונות. למחרת צהלה הכותרת ב"ישראל היום": "מרכז הליכוד אישר פה אחד את ההצעה לספח חלקים מיהודה ושומרון". באתר וואלה! קראתי: "מרכז הליכוד הצביע בעד סיפוח יו"ש". אתר ערוץ 7 נסחף בגלי העליצות: "הצבעה היסטורית - הליכוד בעד ריבונות! כל הארץ שלנו".

אתר "דבר ראשון" (השריד האחרון לעיתון מפא"י "דבר") ניסח את הכותרת שלו: "מרכז הליכוד קורא להחיל ריבונות על שטחי יהודה ושומרון", ו"הארץ" כתב: "מרכז הליכוד הצביע פה אחד בעד סיפוח כל הגדה". הלב כמעט התפקע מאושר.

ממש "זה היום קיווינו לו. נגילה ונשמחה בו". אז איפה הבעיה? כידוע, השטן שוכן באותיות הקטנות. על מה הצביעו במרכז הליכוד "פה אחד"? "במלאות יובל לשחרור חבלי יהודה ושומרון ובתוכם - ירושלים, בירתנו הנצחית", נכתב בהצעת ההחלטה, "מרכז הליכוד קורא לנבחרי הליכוד לפעול כדי לאפשר בנייה חופשית וכדי להחיל את חוקי ישראל וריבונותה על כל מרחבי ההתיישבות המשוחררים ביהודה ושומרון".

נתחיל מהעיקר: ההצהרה לא מחייבת איש. זו קריאת עידוד לחברי הכנסת של הליכוד, בעיקר לראש הממשלה. לבקש ממנו שישתדל להסיר את ההקפאה הנוראה שהטיל על הבנייה. שיקיים את כל ההבטחות שהפר בשנים האחרונות, לבנות בירושלים, לבנות בבית אל, לבנות במעלה אדומים. לא להרוס בגוש עציון. ולהחיל ריבונות. לא על כל יהודה ושומרון. חלילה, הם לא "עוצמה לישראל". גם לא על כל שטחי C, חלילה, הם לא קיצוניים. רק את "שטחי ההתיישבות היהודית", בערך 5% משטח יו"ש, הם ביקשו. כלומר, כפי שאמר שר החינוך נפתלי בנט בראיון לבן כספית ולח"מ ברדיו 103: "הם יישרו קו עם התוכנית שהצעתי לפני שש שנים". וגם הוא רק "הציע" ולא עשה דבר מעשי בעניין זה.

הצהרת ראש מדינה היא מעשה מדיני. הצהרת מפלגתו אינה מחייבת אותו או את המדינה למאום. יש לה אולי חשיבות ציבורית. אך כבר ראינו כי גם את "החוקה" של הליכוד, הקובעת כי לא תוקם שום ישות מדינית זולת ישראל ממערב לירדן - לא היסס נתניהו להפר בנאום בר־אילן. חברי מרכז הליכוד שכחו כנראה שהם שולטים במדינה כבר שנים רבות ועדיין לא עשו דבר להחלת הריבונות. ב־1967 החילה ממשלת לוי אשכול (מפא"י) ריבונות במזרח ירושלים. בגין החיל ב־1981 את החוק על רמת הגולן אך נמנע מסיפוח השטח. ומאז עוסקים בליכוד בקריאות עידוד לעצמם לעשות משהו.

ולמה הכותרות הסנסציוניות על "סיפוח כל יו"ש" ו"החלטה היסטורית"? ככל שהמילים נפוחות יותר וחלולות יותר - אות הוא וסימן מובהק כי מסתתר מאחוריהן שום דבר עצום. השמאל מנגח (כשהוא יודע שאין על מה), והימין משתבח (כשהוא יודע שעל לא דבר). כאשר למעלה מ־40 שנה אחרי המהפך הליכוד עדיין מנסה להצטייר כמי שמתכוונת מחר בבוקר להחיל ריבונות - זוהי הצהרה נלעגת. חלולה.

ובאחת השעות הקטנות של לילות החקיקה השבוע קיבלה הכנסת תיקון לחוק יסוד: ירושלים. שוב: "החלטה היסטורית! מעתה הר הזיתים, העיר העתיקה, הר הבית ועיר דוד - שלנו לעד. לא יהיו עוד תרגילים פוליטיים שיאפשרו קריעת הבירה שלנו", השתבח השר בנט.

ואכן כתוב בחוק באותיות מאירות עיניים כי מעתה יידרש רוב מיוחד של 80 חברי כנסת עבור מסירת חלקים מירושלים ב"הסדר מדיני". נפלא. אכן ירושלים בטוחה. לנצח נצחים. ושוב, מעשה שטן, האותיות הקטנות: כדי לבטל את "סעיף נצח הנצחים" הזה די ב־61 חברי כנסת.

אז מה הועילו חכמים בתקנתם? הרי יכלו גם לכתוב שכדי לקרוע חלקים מירושלים צריך 120 חברי כנסת. אם די ברוב מוחלט כדי לבטל את הסעיף - זוהי עוד הצהרה ריקה מתוכן, שנועדה רק לפאר ולהאדיר את מציעיה כמגיני העיר שחוברה לה יחדיו לנצח נצחים. לו לפחות הייתה נלווית להצהרה תנופת בנייה בהיקף גדול בשכונות היהודיות - אפשר היה לשמוח. אבל מילים ריקות בלי מעשים, ב"ממשלה הכי ימנית" בתולדות המדינה, יכולות רק לגרום לגל געגועים לטדי קולק השמאלן (במלאת 11 שנה למותו), שבנה רבבות יחידות דיור, ולממשלות מפא"י שהצהירו הצהרות רעות אבל עשו מעשים היסטוריים בירושלים.

כגנבים בלילה

ההחלטה השלישית, שזכתה לחשיפה המעטה ביותר, הייתה הנחייתו של היועמ"ש מנדלבליט לכל המשנים שלו, על פי בקשת שרת המשפטים שקד, כי בכל הצעת חוק ממשלתית יש להתייחס לשטחי יהודה ושומרון ולאזרחים הישראלים המתגוררים בהם, ולקבוע אם ניתן להחילה גם עליהם. ואם מוצע שלא להחילה - יש לנמק מדוע לא.

זוהי אולי ההחלטה המשמעותית ביותר מבין השלוש. גם היא בשלב זה - מילים בלבד, ואפשר שבכירי משרד המשפטים ימצאו דרכים למסמס ולעקוף אותה. אבל היא עשויה לשנות את המצב הבלתי נסבל שבו שתי מערכות חקיקה מתקיימות ביו"ש במקביל, מחד - חוקי מדינת ישראל החלים בחלקם על אזרחי ישראל החיים בשטח, ומאידך - התערובת הבלתי אפשרית של חוקים עותמאניים, מנדטוריים וירדניים הנקראת "החוק המקומי". מנדלבליט ושקד, המבינים כמובן כי הצהרות מרכז הליכוד חלולות ונטולות כל משמעות מעשית, מנסים "לעשות סדר" לפחות בתחום החקיקה לגבי חוקים חדשים.

אבל כמו כדי לשפוך עביט של שופכין על מבול "נצח הנצחים" ו"ההחלטות ההיסטוריות", באה, בשקט־בשקט, כגנב בלילה, החלטת הממשלה לאשר את החתימה על "תוכנית לשיתוף פעולה חוצה גבולות באגן הים התיכון״ של האיחוד האירופי, ובו סעיף מפורש שאינו מאפשר לקיים אותה מחוץ לקווי 67'. ההסכם כולל מתן מענקים כספיים בתחומי הפיתוח למדינות שאינן חברות באיחוד, וגם לרשות הפלסטינית שאינה מדינה. אבל מדינת ישראל הסכימה לחתום על המסמך המביש הזה, כדי לזכות אולי בכמה מיליוני יורו. בכך הסכימה ישראל, למשל, שלאיחוד האירופי יהיה מותר לממן מיזמים של הרשות הפלסטינית בירושלים המזרחית כדי להילחם בריבונות הישראלית, אך ישראל לא תוכל לקבל מימון כזה.

את ההסכם המביש הזה אישרו שרי הליכוד "לנצח נצחים" ושרי הבית היהודי "לעולמי עד". רוממות הריבונות בגרונם ועט החתימה על ויתור עליה בידם. השרה רגב אומנם הצהירה גבוהה גבוהה כי על ישראל ״לדחות על הסף הסכמים התובעים להחרים חבלי מולדת״, ואפילו הגישה הסתייגות למזכירות הממשלה, אבל גם היא ידעה יפה כי היא רק עורכת מצג שווא, המתחזה למאבק. לו רצתה למנוע את אישור הממשלה להסכם שאותו כבר אישר נתניהו, היה עליה להגיש דרישה לדיון בממשלה. לא הסתייגות. ובהיותה המסתייגת היחידה - אושרה החתימה. אז מה קיבלנו השבוע מממשלת הימין? בעיקר הרבה כלאם פאדי רועש, וכניעה שקטה.

tguvot@maariv.co.il