גיאצ'ו, למה הרבצת לליאו בגן, הוא חבר שלך, זה לא יפה.

"לא הרבצתי לו, אבא, הוא סתם אומר".

אני יודע שהרבצת לו, גם הגננת אמרה לי. "היא סתם אומרת".

אז מאיפה יש לו שריטה בפנים?

"אולי הוא נפל, אבא, אני לא יודע. לא כל היום הייתי לידו".

בסדר, אותי שכנעת, אבל בוא נשפר גרסה לפני שתדבר עם אמא, כי היא מאוד כועסת.

"מה זה גרסה?".

זה מה שאתה אומר, כדי לשכנע את אמא שלא הרבצת לו. לא משנה מה אמא תגיד לך, אתה רק תגיד זה לא אני. הבנת?

"כן, אבא, זה על באמת שלא הרבצתי לו".

מה העניינים, כיפוש? אספתי את הצדיק מהגן, הוא איתי באוטו, והולכים לקנות לו הפתעה.

"אין הפתעות היום. אני מאוד כועסת, גיא הרביץ לליאו, הגננת התקשרה אלי".

הצדיק ישב בבוסטר, הקשיב ומצץ את אגודלו.

גיא, אמא מאוד עצובה. הצדיק לא הגיב.

"גיא, אני מדברת אליך. למה אתה מרביץ? אם תרביץ לילדים בגן, הם לא ירצו להיות חברים שלך".

הוא הזדקף במושבו ואמר: "זה לא אני אמא".

חשתי צורך אבהי לסנגר על הפעוט, והסברתי לתובעת/שופטת שאולי הם רבו ואולי גם ליאו חבט בו, ויאללה בואי נדפדף.

"מאמי, אל תתערב. ממך הוא לומד רק לא להודות, ולהאמין בשקרים שלו".

כפרה, not in front of the child מה קרה לך פתאום? "אני רצינית. הוא חייב ללמוד להיות אחראי למעשים שלו". ואז הילד עשה את הטעות הראשונה.

"אמא, לכל מעשה יש תוצאה. אני שיחקתי עם גפן, בא מישהו, שכחתי איך קוראים לו, חטף את המשחק, דחפתי אותו, ואולי הוא נפל על כמה ילדים, וככה

ליאו קיבל מכה".

ידעתי שהילד אכל אותה, אז שתקתי.

"גיא, אתה הרבצת, אז אין טלוויזיה היום ואין הפתעות. זהו, אתה חייב ללמוד לשלוט בתגובות שלך".

וואו, איזו אישיות פדגוגית את, הנאשם רק בן 5 וחצי ראבק, הוא הבין כבר שאת כועסת, את יוצרת אצלו משקעים.

"בסדר. תשאיר לי את המשקעים", היא השיבה.

טוב, תבואי לקחת אותו מהרדיו. אמרתי, וניתקתי את השיחה.

"אבא, מה עם הפתעה לגיא? בוא ניסע למכולת, ואני ארד לבחור. רק אחת אבא, אני מבטיח".

אמא לא מסכימה, ואני לא רוצה לריב איתה. שהיא תיקח אותך מהרדיו, נסה לשכנע אותה, אז היא תקנה לך.

"לא היא לא תקנה לי, אבא, וזה עוד הרבה זמן, אתה תקנה לי".

בסדר, אני אקנה, אבל לא תספר לה, בסדר?

"בסדר, אבא. ותן לי את הטלפון שלך, אני רוצה לשחק איתו".

אוקיי, קח, ואני לא רוצה לשמוע אפילו צפצוף.

# # #

מינקות אנחנו עושים עסקאות טיעון עם הילדים. אז מה הפלא שכשהם גדלים ומיעוטם מגיע לחקירות, הם מיד מחפשים עסקאות טיעון? הנה דוד ביטן נדהם כל יום מחדש איך הם מטנפים עליו חופשי, בתמורה לעונש קל. החקירה הזו מבושלת דיה, אבל ייתכן, רק ייתכן, שאם יהיו שמונה עדי מדינה, יהיו גם 100 נאשמים. אז למה למהר? לא הגיע הזמן שהציבור יבין את השיטה ברשויות המקומיות? איך זה מתנהל באמת?

גם בתיק 3000 אין מה למהר. הספינים שרצים, שלפיהם אסור לערב ראש ממשלה מכהן כי כל מדיניות הביטחון ובעיקר הרכש הביטחוני תתרסק, ממש לא מעניינים אותי. אם משרד רה"מ והמקורבים לרה"מ מעורבים בפשעים ו/או הקימו ארגון פשע במקביל, ניקח ת'זמן כדי לנקות. אני כמעט משוכנע שעשרה ימים במעצר בג'למי של האדונים מלכו ושמרון, עם החליפות של בריוני, יעשו מהתיק הזה תיק 300,000, עם מאות נאשמים. אז מדוע המשטרה והפרקליטות נותנות להם הנחות? לא הגיע הזמן שהציבור יידע מה עושים בכספו? מה עושים כאן עם 70 מיליארד שקל בשנה? אולי 10 מיליארד זה חאווה? זה הרי התרגום בגוף הסרט של הראיונות של שר ביטחון לשעבר כמו משה (בוגי) יעלון. יכול להיות שעושים סיבוב על הציבור כדי שלא נדע מה קורה? אני משוכנע מעל לכל ספק סביר שלא נדע כלום, והתיק, על כל עדי המדינה שלו, יסתיים בכמה כתבי אישום קלים, נגד רס"ן ושלושה נגדים. אבל "הבראס" של המדינה ייצא נקי, כי אסור לפגוע בביטחון, רחמנא ליצלן.

"פוליטיקה, את זונה לא קטנה", כתב ושר אריק איינשטיין בשיר "פרנצ'סקה פוליטיקה". אבל גם בזנות פוליטית, כך מתברר, יש דרגים ומעמדות. יפה (יפי) גליק ז"ל הובאה למנוחות ביום שני. זה לא מנע מהחניוקים לשדל את בעלה יהודה להגיע להצבעה באגם הדרעק. אריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד אפילו הסתייע ברב גדול בתורה, שקבע ששבעה על המנוחה אינה מונעת מבעלה האבל לבוא ולהצביע. ורק אלוהים שותק.

אז נכון שמוסר זה רק שם של דג, ולדיירי אגם הדרעק אין דם בגוף ולא בושה בפרצוף, אבל במקרה הזה - כל המפלגות והסיעות הגיעו לשפל חסר תקדים. הגועליציה, שלא רצתה לדחות את ההצבעה, והאופוזיציה המצחינה, שלא הסכימה לקיזוז. ההתנהגות והפעילות עם יהודה גליק היא הסיבה העיקרית להימנע מלהגיע לקלפי כדי לארגן לאגם הדרעק משרות בתנאים מדהימים. ומי שחושב שהצבעה היא זכות דמוקרטית, שמנקה את מצפונו בכך שהוא משלשל פתק מצחין, הוא באמת אידיוט־על־מלא.

# # #

פוצו, בכורתי, התקשרה. "אבא, מישהו נכנס לי באוטו. הוא ניסה לברוח, אבל כאשר ראה שצילמתי אותו הוא עצר, ואמר לי שאגיע למוסך שלו והוא יתקן לי את הנזק".

שלחי לי, אני אטפל בזה, אני אלך למוסך שלו. די, אל תבכי, אין בשביל מה, זה עלי.

"טוב, אבא, תודה".

המשכתי לקרוא את המאמר באנגלית על שליט קוריאה הצפונית, שהחליט לשגר את המשלחת האולימפית של ארצו למשחקי החורף בקוריאה הדרומית, על אף המשבר הקריטי בין המדינות השכנות. אבל לא יכולתי להתרכז. אבא שלי קיבל את כל התיקונים בחצר האחורית של החיים, רק בשבילי. בכל פעם הוא אמר: "מה יהיה איתך כשאני לא אהיה פה?". תמיד עניתי שיהיה בסדר. והוא היה מביט בי בעיניו הכחולות, במבט של איזה בסדר, על מי אתה מנסה להסתלבט כאן? לפחות הוא לא ראה אותי מתרסק לגמרי, ומשתקם - לפחות על זה אני שמייח, בשבילו. אבל כנראה שזה הייעוד שלנו בחיים: ללכת ולתקן בשביל הילדים. רק שלא יבכו, רק שלא יחושו צער מתקלות שונות, תמיד להיות שם כשזה קורה.

עוד לא שתיתי את האספרסו השני של הבוקר, שוב הילדה על הקו, שוב היא בוכה. "אבא, עצר אותי שוטר ונתן לי דוח על 500 שקל. הוא טוען שנכנסתי לצומת, ועברתי מנתיב לנתיב. אני נשבעת לך שנסעתי בירוק, אבל כל התנועה הפקוקה עברה לנתיב אחד".

לא קרה כלום, פוצו, אין על מה לבכות. צלמי את הדוח, אני אטפל בזה. תשכחי מזה.

"כבר בדקתי באינטרנט, אבא, יש לי רק עבירת תנועה אחת בתשע שנים. למה הוא לא נתן לי רק אזהרה?".

אני לא יודע, חיים־שלי־בלב, המשטרה צריכה לייצר כסף, את יודעת כמה עולות החקירות של כל הטינופות האלה בממשלה? יש אקסל, צריך למלא את הקופה. צלמי ושלחי לי.

מיד העברתי לעו"ד אייל דהרי, שהוא חבר, וכתבתי לו מתחת לתצלום "צדיק, בוקר טוב. הדוח של הבת שלי. במחילה, תבדוק לי את זה. אם צריך לשלם, תגיד לי ואשלם מיד. בניגוד לאביה, שהוא שקרן פתולוגי, הילדה אמינה ואינה יודעת לשקר. אולי השוטר התעלל בה? היא טוענת שהיא נהגה כחוק. במחילה צדיק, אתה שם על זה עין?".

דהרי, שקשוב ללקוחות גם כאשר הוא בדיון בבימ"ש עם צדיק אחר, השיב מיד. "אח יקר, אל תיקח ללב. ברורררר שהילדה צדקת, והשוטר רק מעליל עליה, כי ככה הם. אני הרי מכיר גם את 'הסוהרת', האמא שלה, ואני משוכנע שלא נפל כל פסול בהתנהלותה בנהיגה. הסר כל דאגה, גם התביעה מודעת למצבה הכספי של המשטרה, לנוכח ריבוי הצדיקים הנחקרים ממש כעת. חבל שתהיה לך סתימה בעורק, תנשום עמוק, דהרי מטפל בכל".

# # #

בא לי על אוכל חם, אז נסעתי לרומנית בבן יהודה. "רוצה מרק גולש? עכשיו הכינו", אמר יוסי.

מה זה עכשיו, התכוונת ליום ראשון, אבל עכשיו חיממת אותו. 

"מה זה משנה? זה אותו דבר", הוא השיב.

טוב תן לי צלחת, אבל רק עם תפו"א, בלי בשר.

"אין בעיה, קוף. מה שאתה רוצה".

המלצרית חזרה עם צלחת מרק, אבל גם עם בשר. יוסי, אמרתי לך בלי בשר.

"נכון שאמרת, אבל ככה זה יוצא מהסיר".

אז אכלתי גם קצת איקרה והרבה בצל, כבד קצוץ וסלט גמבה. הרגשתי שמתפתחת צרבת, אבל בקטנה, כזו שסודה שומרת עליה קטנה. קינחתי בפאפאנז', שזו סופגנייה של הגזע הצועני, עם שמנת וריבה. יוסי נתן לי לעשן בפנים, כי לא היה אף אחד מלבדנו. נתתי לו את הפלסטיק לשלם. הוא חזר ואמר: "לא עובר, קוף, יש סירוב. אמא הגבילה לך את הכרטיס שנתנה לך? צודקת, אתה הרי בנאדם בלי רצפה. לא קרה כלום, לך, שלם לי בפעם הבאה".

ירד לי כל הדם מהגוף לרגליים. טלפנתי לכיפוש, ואמרתי לה שתשלם לו בטלפון, עם כרטיס אחר שלה. העניין סודר, נכנסתי לאוטו, וטלפנתי אליה שוב. תגידי, את בהכרה? אני עוד שנה בן 60, את מגבילה לי את הפלסטיק? אני לא יכול לנשום מרוב עצבים, בא לי להקיא את כל מה שאכלתי. מה את צוחקת, בלעת ליצן?

"זו לא אני. לכל כרטיס יש תקרה. יש לי כרטיסים עם תקרות נמוכות, ואחד שאני משתמשת שעד סכום גבוה, כי אני מנהלת את הבית וכל ההוצאות שלו. אצלך זה רק לבילויים. אל תדאג, אתן לך מזומן".

הודיתי לה בחום על הנדיבות של המזומן, אבל ביקשתי שתרים את התקרה של הכרטיס הנחות ברמתו שלי. "בלתי אפשרי, מאמי", השיבה, "זו לא אני, זה הבנק".

אין בעיה, בואי נעבור בנק, אני מתעב את כולם. תבחרי אחר.

"אני עסוקה בעבודה, נגמר רבעון, ולא עוברים בנק. כולם אותו דבר".

נותרו לי שעתיים עד לרופאת השיניים. חזרתי לקפה בשכונה, וטראח נפל עלי אפרים הדוור. "אדון קופמן, יש לך פה שלושה רשומים. אתה רוצה לקחת?".

לא. תגיד שלא ראית אותי. מחר כיפוש תהיה בבית, תיפול עליה. אתה יודע שאני לא אוהב דואר רשום.

"כן, בטח יודע. אף אחד לא אוהב. אבל זה לא נעלם, זה יבוא עוד פעם".

טוב, תגיד לי מי השולח.

"כרגיל אצלך. עיריית תל אביב של החניה ובית משפט לעניינים מקומיים, גם של חניה".

קארמה־איז־א־ביץ', אפרים, מתי תביא לי הודעה שזכיתי בפרס ממישהו? אתה רק צרות אתה.

פתחתי את הדואר כדי לגלות שיש לי משפט בחודש הבא, אחרי שביקשתי להישפט בגין עבירות חניה. אז צריך להיערך. חיים, בוא רגע. אתה זוכר שלפני שנה בערך, כשעברתי את הניתוח בירך, הייתי על כיסא גלגלים חודשיים, ואחרי זה ארבעה חודשים על קביים?

"בטח זוכר", השיב חיים, "וואיי, וואי, כמה סבלת. אני זוכר שבלעת את הכדור הזה החזק, והיית מבסוט, ונרדמת לי פה על השולחן".

נכון, צדיק שלי. לכדור קוראים טארג'ין. 60% מורפיום, מאוד מומלץ, גם לנזלת. תקשיב צדיק, החולירות נתנו לי דוח חניה, כי לא הספקתי לרדוף אחריהם, בגלל הפציעה. תביא דף ועט, אני אכתוב תצהיר בשמך. לפי התצהיר, אתה עזרת לי לצאת מהאוטו עם הכיסא והקביים, והייתי מוגבל מאוד. אתה תבוא איתי לבית משפט, ותעיד בשבילי. זה 250 שקל חתיכה כפול שלוש, ואני נגמר אצלי הקטיף. הבנת הכל?

"הבנתי, בטח הבנתי", השיב חיים. "אבל קוף, אני לא טוב במשפטים. וגם בשנה שעברה, נסעתי עם המשפחה לאמריקה. אתה זוכר? אז אני לא זוכר את התאריכים. ואם בדיוק אז לא הייתי פה, איך אני אעיד?".

אלוהים אדירים, מה אני אעשה איתך? תביט בדרכון מתי יצאת לחו"ל. אתה זוכר שסבלתי, אבל לא בטוח שהיית? אולי נירגע עם הירוק בנאדם, מה נסגר איתך?

"אין בעיה, אני אבדוק".

שימעל'ה, בוא רגע.

"מקצוען שלי, שמעתי הכל, כואב לי הפה מהצחוק. עזוב אותי, אני לא חותם על כלום, תן לי את הדוחות, אני משלם, זה עלי. מתנה ליומולדת שלך, בסדר?".

לא, לשלם גם כיפוש יכולה. זה עקרוני, התימני הזה רודף אותנו, שכחת כבר?

"די, אתה הורס. אני אדבר עם כיפוש. חחחחח".

# # #

הגעתי לרופאת השיניים. הייתה בקליניקה תכונה, הרבה אנשים עם בגדי חדר ניתוח ומצנפות בשלל צבעים. חשבתי לעצמי שבטח מנסרים מישהו, אבל סבבה שזה לא אני. נשכבתי על המיטה, הבטתי במסך וראיתי שמקשיבים שם ל־99FM, אז ביקשתי את שפטל ב־103. שכבתי נינוח, ואז ניגש אלי איזה טיפוס במדים ירוקים ואחז בפני.

"פתח את הפה, אל תזוז ותן לי לראות את השתל".

הלו, הלו, אתה לא בא לי טוב. קח ממני שלושה מטרים רדיוס, ודבר נקי. מה נסגר איתך? אני לא מרגיש טוב.

הרופאה שלי נחפזה להרגיע אותי. "אל תדאג, הוא מומחה לפה ולסת. אני כאן לידך והוא יהיה עדין", אמרה.

החדר הסתובב לי בעיניים, הרגשתי שהכל עולה לי, ובום נתתי להם את כל הארוחה אצל הרומני על משטח הלינוליאום, וגם קצת על הקרוקס הירוקות של המומחוי. הבטנו אחד בשני, ואמרתי לו שוב: אתה רואה, אמרתי לך שאתה לא בא לי טוב. הוא חייך ואמר: "שינקו כאן. תרדימו לו את האזור, תקראו לי עוד רבע שעה", ויצא מהחדר. שניות אחריו זינקתי מהמיטה, וברחתי לרחוב. איפה הבנאדם למד רפואת שיניים, באוניברסיטה הפתוחה של דרום סמואה? יה־מאן־קארמה־איז־א־ביץ'.

נ.ב.

נכנסתי לאוטו, מבוהל מהאירועים, ופתחתי וואטסאפ. כיפוש שלחה הודעה. "כשאני אומרת בלי הפתעות לגיא, אני מתכוונת לזה. מה חשבת שלא אדע? גיא לא אמר לי מילה. אבל במכולת אמרו לי שהוא אמר לקובי: אבא אמר שתיתן לי הפתעה, רק אחת, ואסור לספר לאמא. יופי של חינוך מאמי, אני סוגרת את האשראי שלך במכולת. אתה מנצל לרעה את האמון שלי, ומלמד את גיא להתנהג כמוך. לא מקובל עלי, ממש־ממש לא. תתבגר".

tguvot@maariv.co.il