1. בדוחות סודיים שונים שהוטמנו בכספת של משרדי המדור המרכזי לבילוש אי־שם בשנות ה־60־70 של המאה הקודמת, היה שמו של דאוד הצולע מופיע כמעורב כמעט בכל אירוע פלילי של סחיטה, איומים, פרוטקשן, אלימות וכל שאר המרעין בישין שבהם עוסקת המשטרה, ובייחוד אנשי יחידת המחץ שלה.

אנשי היחידה הסמויה ישבו לו על הזנב. תצפיתנים ישבו על גגות יומם וליל ורשמו כל תנועה שלו ועם מי הוא נפגש. מדי פעם הוא היה מפנה לעברם אצבע משולשת, כמו רוצה לומר "יא דבילים, אני יודע שאתם שם".

בגיל 25, אחרי שריצה עונשי מאסר קצרים והצליח לצבור ערימות תיקים פליליים במשקל משאית בטון, עשה דאוד את טעות חייו כשניסה לקחת פרוטקשן מכמה בעלי באסטות בשוק הכרמל. בעלי הבאסטות הסבירו לו שהם רק העובדים ולמעשה הבעלים האמיתיים של הבאסטות הוא ישראל "בייגלה", בת־ימי שהחל את הקריירה העסקית שלו כמוכר בייגלך על תלת־אופן, התגייס לצבא וסיים את שירותו בהצטיינות כחבלן. כשחזר ישראל בייגלה לשוק האזרחי לא עמד בפיתוי. כמה מחבריו לשכונה הפכו לחבורת פשע מסוכנת והיו חייבים לסגור חשבון עם כנופיה מתחרה, מה שהצריך מקצוען בתחום הפיצוצים.

חברי הילדות פיתו אותו להכין להם מטענים תמורת בוכטה גדולה של מזומנים, וישראל בייגלה מילא את מבוקשם ולא שיער לאיזה בלגן בחיים הוא נכנס. אחד הפיצוצים שביצעה החבורה היה במועדון הימורים בתחנה המרכזית, שהיה שייך ליעקב "צלקת". בפיצוץ נפצעו שמונה מהמרים, חלקם באורח קשה. יעקב היה חייב לנקום בצורה מהירה, אחרת היה יורד מרמת כריש לרמת סרדין. הוא חשד שמי שאחראית לפיצוץ היא החבורה הבת־ימית. אחד מראשיה, נינו קוביה, היה חייב לו מאות אלפי שקלים והתחמק מתשלום, מה שגרם ליעקב לשלוח אנשים שעשו לנינו כמה ריצ'רצ'ים בפנים ושברו לו באכזריות את שתי הידיים.

יעקב צלקת ניצל את קשריו עם אחד מקציני המודיעין של המשטרה, שאליו היה מעביר אינפורמציה תמורת מתן שקט בעבודת מועדון ההימורים. קצין המודיעין סיפר לו שלבת־ימים יש מומחה לפיצוצים, אחד בשם ישראל בייגלה. בינתיים ישראל בייגלה, שלא חשב על קריירה של מפוצץ בעולם התחתון, התבקש להכין עוד שניים־שלושה מטענים לחבריו, שהבטיחו לו בתמורה פרנסה לכל החיים בצורת שלוש באסטות בשוק שיפעלו על ידי "קופים" תמורת שכר זעום, ואת "השמנת" של ההכנסות הוא יקבל. בייגלה, שעמד להתחתן, התפתה שוב והכין את המטענים המבוקשים.

הימים היו ימי מלחמה אכזרית בין כנופיות בגוש דאנס. אחרי שהפך את הבאסטות שסירבו לפרוטקשן והכה את "הקופים", העביר דאוד מסר לבייגלה שהוא הבעלים החדש של הבאסטות ושייזהר. בעולם התחתון כמו בעולם התחתון, פנה ישראל לחבריו הבת־ימים וביקש שיטפלו בשבילו באיש שמנסה לגזול את פרנסתו. וכך, ביום שישי אחד בשעת לילה נשרפו הבית והמחסנים בחצרו של דאוד הצולע, בזמן שהבריון גדל הגוף שהה באילת, שם היה מקבל דמי הגנה מכמה מועדוני לילה.

בתגובה הצולע וכמה מחברי הכנופיה שלו יצאו למסע טרור בבת ים, ולמזלם הרע נדרשו על ידי ניידת לעצור את הרכב שבו נסעו. הם ניסו להימלט, השוטרים ירו, ונוסעי הרכב ירו בחזרה. המכונית שבה נהג דאוד (בלי רישיון) התהפכה, ודאוד, פצוע ושותת דם, הוכרע על ידי השוטרים שהגיעו בהמוניהם ושחררו עליו את זעמם, עד שפונה לבית חולים אזוק ידיים ורגליים. הצולע נשלח ל־15 שנות מאסר על ערימת תיקים, שהחמור שבהם הוא ניסיון לרצח שוטרים.

יעקב צלקת שלח שני שוטרים לשעבר שחצו את הקווים לסגור חשבון עם ישראל בייגלה. השניים תפסו אותו בחניון של ביתו ופירקו לו את הצורה, מה שגרם לו להפוך למשך כמה חודשים דייר של קבע במחלקת השיפוצים בבית חולים איכילוב, כירורגיה פלסטית.

2. חופשה של 24 שעות

קרובת משפחה של מפקד כלא רמלה שלמדה קרימינולוגיה ותקשורת, ביקשה מהמפקד להפגיש אותה עם דמות חריגה בבית הכלא כדי להכין כתבה. המפקד פנה לדאוד הצולע והבטיח לו תמורת שיתוף פעולה עם קרובת משפחתו, חופשה ל־24 שעות. דאוד, שחלם בשנים שבהן ישב בכלא לנקום בכמה אנשים, הסכים. כמו ילד טוב ירושלים ישב עם הכתבת וגם קבע איתה שייקח אותה בחופשה לסיבוב בגוש דאנס, כדי שתראה את כל המקומות שבהם נהג להסתובב.

וכך, בבוקר אחד יכלו קוראי מדור הפלילים בעיתון "חדשות היום" לקרוא איך החלה הקריירה של הפושע שהטיל את חיתתו על גוש דאנס: "דאוד הצולע גדל במשפחה מרובת ילדים באזור הגבול שבין תל אביב ליפו. האגדה מספרת שהוא נולד במשקל 5.5 קילו ושבר את השיא הקודם, שעמד על 5.2 קילו. ההיכרות הראשונה שלו עם השוטרים הייתה כשיום אחד הם פשטו על החצר הגדולה של בית הוריו וחיפשו רכוש גנוב. השוטרים יצאו מהחצר עם שלושה טנדרים שהכילו סחורה שנחשבה כגנובה, לא לפני שהתעמתו בקטטה אלימה עם אביו של דאוד, שניסה למנוע מהם לקחת את הסחורה.

"דאוד, שראה את אביו חוטף מכות רצח מידי השוטרים, התנפל עליהם, שרט, נשך ודקר את אחד השוטרים במזלג. קצת לפני הגיעו לגיל 6 נאלצו השוטרים לאזוק את ידיו ולקחת אותו איתם לתחנת יפו כדי לפתוח לו תיק על פציעת שוטר, אף על פי שידעו שהילד המגודל אינו בר שיפוט בשל גילו הרך.

"אחת השוטרות בתחנה שניסתה לרכוש את לבו של הילד, הביאה לו בקבוק משקה קר. היא ביקשה ממנו להבטיח שיתנהג יפה ובתמורה היא תשחרר את האזיקים שלו. הוא הבטיח. היא שחררה, נתנה לו את הבקבוק וחטפה את הבקבוק בראש. חתך עמוק נפער במצחה. הצרחות שלה הזעיקו את השוטרים מהחדר הסמוך שעסקו בחקירתו של אביו של דאוד. הם השכיבו אותו על הרצפה, אזקו אותו שוב וחטפו פסטיבל קללות מהילד שהיה בקריז: "יא בני שרמוטות... מניאקים... אוכלים בתחת, אבא שלי יקרע לכם את הצורה...".

"בגיל 10 הודבק לדאוד הכינוי 'הצולע'. זה קרה אחרי שגנב אופנוע שחנה בפתח מסעדה בנמל יפו ויצא בדהירה מטורפת לכיוון כיכר השעון, כשהוא משמיע קריאות קרב בסגנון האינדיאנים שראה בסרטים בהצגות יומיות בקולנוע 'תמר'. כשחלף ליד פתח תחנת משטרת יפו, הניף את שתי ידיו בתנועת אצבע משולשת לעבר שני שוטרים שעמדו בפתח התחנה. האופנוע הסתחרר והתנגש בגדר כיכר השעון. רגלו הימנית של דאוד התרסקה, ובבית החולים עשו הרופאים מאמצים להצילה. המאמצים פסקו כשהילד גדל הממדים נעלם אחרי יומיים מבית החולים.

"הוריו של דאוד הזמינו רופאים פרטיים שיטפלו בו, אבל הילד גדל הממדים לא שיתף איתם פעולה. אחרי כמה ימים החל לצאת לחצר והלך בצליעה כבדה לחוף הים, שם חלקו לו ילדי השכונה כבוד גדול אחרי שעלילותיו במשטרה עברו מפה לאוזן ואפילו בעיתון כתבו עליו.

"העובדת הסוציאלית השכונתית הרימה ידיים וביקשה לשחרר אותה מטיפול בילד המופרע, שירק עליה כשבאה לשכנע אותו ללכת לבית הספר. בשעות היום הוא העדיף ללכת לסרטים בהצגות יומיות ומדי פעם לעשות סיבוב עם סוס ועגלה בשכונות צפון תל אביב, להעמיס על העגלה כורסאות ישנות, ארונות, כיסאות ושטיחים ישנים. לפעמים היה גם 'מנקה' את הכביסה שתלו אנשים על החבל לייבוש, ואת הסחורה היה מוכר בשוק הפשפשים לכל המרבה במחיר.

"כמה פעמים כשהוזעקו שוטרים לטפל בפריצות לדירות, בעיקר מקומות קרקע, הם קיבלו תיאור של הגנב: 'נער צעיר, גוף מגודל, שחום עור וצולע'.

השוטרים היו מגיעים לעצור את דאוד, הוא היה מתנגד, שוב קטטה אלימה, שוב אזיקים, שוב בלגן בתחנת המשטרה. הסיפור די נמאס על אנשי החוק, ובעזרת המחלקה הסוציאלית של העירייה העבירו אותו למוסד לנוער עבריין".

3. המתנה של ישראל בייגלה

ביום פרסום הכתבה שוטרי יפו שישבו על מדרגות התחנה ותפסו שמש נדהמו לראות את דאוד הצולע עם גברת צעירה מטיילים שלובי זרוע. הוא חייך אליהם, ומאחורי גבה של הגברת הפנה להם אצבע משולשת. דאוד לקח את הכתבת הצעירה לשוק הפשפשים, שם חלקו לו כבוד גדול. הוא הסתודד עם כמה מהאנשים, ולאחר מכן המשיכו השניים לכיוון שפת הים, שם ניגשו אליו אנשי החוף ונישקו את כף ידו.

תוך כדי שתיית קפה הסביר דאוד לכתבת המוקסמת שישנם מקומות שהיא ראתה בטיול הקצר שלהם שלא בטוח שיהיו קיימים מחר. "אולי אלוהים ישלח להם מכה והם ייעלמו", אמר ופרץ בצחוק גדול.  כשחזר לכלא הוא נראה מאושר. חייך למפקד הכלא, הראה לאסירים את הכתבה עליו בעיתון, ולשניים מהמקורבים אליו הבטיח שבלילה הוא יישן כמו תינוק, אבל הרבה אנשים לא יישנו דקה.

בבוקר המחרת נפתחו מהדורות החדשות בידיעה על מטען גדול שהתפוצץ בתחנת המשטרה ביפו. חבלני המשטרה זיהו שהמטענים שפוצצו את התחנה זהים למטענים שהכין ישראל בייגלה בעבר וששימשו את החבורה הבת־ימית.