חוק המרכולים הוא חוק לא חשוב, שתהיה לו השפעה זניחה, אם בכלל, על חיינו. ובכל זאת, שווה להתעכב עליו עוד רגע, בטרם יישכח. כך, משום שהוא מאפשר לבחון את הקשר – או היעדרו – בין האתגרים העומדים מולנו לבין הפתרונות המוצעים להם. האתגר ישנו: מדינה יהודית צריכה להחליט כיצד לאפיין את היותה יהודית. האפיון מעורר מחלוקת, ומחייב ויכוח, לעתים נוקב. האפיון צריך להביא בחשבון שהחברה הישראלית אינה מקשה אחת, שיש בה פלגים שונים, שיחסם והבנתם את “העניין היהודי” שונה.
 
האתגר לא בלעדי לישראל; זהו אתגר כללי של העם היהודי – ולמעשה, אתגר כללי של עוד תרבויות רבות אחרות, דתיות יותר ופחות. בעולם גלובלי, מחולן, מרושת, טכנולוגי, קשה לשמור על דפוסים של שבט. גם לא תמיד קל לנמק מדוע יש לשמור עליהם. היהודים מתמודדים עם האתגר הזה, בדרכים שונות, כבר 300 שנה. ישראל, בעצם היותה, מספקת מענה חלקי לאתגר. זהו קיבוץ יהודי גדול, והצורך להגן עליו, לקיים אותו, משמש כדבק יעיל של אחדות יהודית. אבל המענה הזה לא מספיק. כי, כאמור, עוד נדרשת מתושבי ישראל החלטה הנוגעת לזהות היהודית של המדינה היהודית. 

כל החלטה צריכה להביא בחשבון את מרכיבי האתגר: אנחנו חיים בעולם פתוח, שלא מקבל בהבנה כפייה תרבותית. אנחנו חיים בעולם טכנולוגי, שלא נכנע בקלות לתכתיבים של מסורת עתיקה. אנחנו חיים בעולם תחרותי, שלא מסתפק במה שיש – אלא דורש את הכי טוב שאפשר. ובמילים פשוטות: תרכובת יהודית של המאה ה־21 צריכה להיות אטרקטיבית מספיק כדי שהיהודים ירצו בה. אם לא תהיה – לא ירצו בה. אם לא ירצו בה – היא לא תתקיים.

משה גפני, אריה דרעי ויעקב ליצמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90משה גפני, אריה דרעי ויעקב ליצמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 
חוק המרכולים מנסה לענות על אתגר המאה ה־21 בכלים של מאות קודמות. ביסודו עומדת הנחה שבכוחה של המדינה להטיל על אזרחיה משמעת תרבותית. וכמובן, זו לא הנחה לגמרי מופרכת: עד גבול מסוים המדינה אכן יכולה לעשות זאת, וגם עושה. היא מכריחה תלמידי בתי ספר ללמוד תנ”ך. זו כפייה תרבותית. היא מכריחה בתי קפה להיסגר בערב יום השואה. זו כפייה תרבותית. לפעמים זה מצליח למדינה – לא תמצאו הרבה בתי קפה פתוחים בערב יום הזיכרון. לפעמים זה מצליח פחות – רמת הידיעות של תלמידי בתי הספר בתנ”ך אינה מרשימה, בלשון המעטה.
 

מתי זה מצליח? כאשר ישנה הסכמה ציבורית רחבה על המטרה שמציבה המדינה. רוב האזרחים מסכימים שבערב יום הזיכרון ראוי לסגור בתי קפה. רוב האזרחים מסכימים – גם בלי שהמדינה מבקשת – שביום הכיפורים טוב שלא תהיה תחבורה. לכן הכפייה התרבותית מצליחה. לעומת זאת, אחוז ניכר למדי של אזרחים לא מקבל שיש צורך חיוני בלימודי תנ”ך בבתי הספר, ודאי שלא את הצורך בחיזוק לימודי התנ”ך. אחוז ניכר של אזרחים איננו מבין מדוע יש לסגור בתי קפה גם בערב תשעה באב. בהתאם – התלמידים מרגישים שתנ”ך איננו מקצוע שיש טעם להשקיע בו ולהתעמק בו. בהתאם – בעלי בתי הקפה מבינים שאין מחיר חברתי או כלכלי לפתיחה בערב תשעה באב. 
 
מכאן, קל מאוד לפתור את החידה מי צודק, אריה דרעי או משה גפני. האם חוק המרכולים יביא לשינוי דרמטי בסטטוס־קוו, או שמא ישאיר את המצב על כנו – כלומר, ישאיר את ישראל על המסלול המוביל לאטו לפתיחה הולכת וגוברת של עסקים בשבת. ברור שדרעי צודק. ברור שחוק המרכולים הוא אות מתה עוד בטרם נכתב, וזה נכון אם דרעי ישלח כמה פקחים להפגנת שרירים בשנה הקרובה (שנת בחירות ברשויות המקומיות), ואם לאו. הוא אות מתה משום שהציבור לא השתכנע שיש בו צורך. הוא אות מתה משום שאינו מספק מענה רלוונטי – מותאם לזמן ולמקום - לאתגר שיהודי ישראל מתמודדים איתו.