נטיות אובדניות

בשנתיים האחרונות, ללא יוצא מן הכלל, אני נשאל בכל ביקור אצל ד"ר זלניק וד"ר בנסון (בנפרד) בדבר נטיות אובדניות. למרות גילי המופלג, בריאותי התלויה על בלימה, מצבי המשפחתי התלוש, אובדן מרבית חברי הקרובים ובדידותי בערבות המושלגות של צפון–מזרח אמריקה, אני נשבע בכל היקר לי שמעולם לא עלה בדעתי וודאי לא באופן אקטיבי, לשלוח יד בנפשי. לא החמצתי את וו הברזל הגדול, התלוי מעל המיטה שבה אני ישן בגפי ועדיין איני מש מהצד ההיסטורי שלי בה. חדר השינה המשופץ היה בעבר מעון יום לילדים, והדעת נותנת שתלו עליו נדנדה או חבל, בעיקר בשל חוזקן של קורות העץ העבות שהונחו בו ב–1830. לא צריך דמיון סוטה כמו זה של השכן סטיבן קינג כדי להשליך על הוו חבל או חגורה.

לרופאי המודאגים אני עונה לרוב את אותה תשובה: "אין לי שום תוכנית אופרטיבית להתאבד, והמחשבה לא חלפה במוחי, אבל האמת היא שאינני רואה טעם גדול בחיים". אלה שני דברים שונים, אני מסביר להם, בניסיון להבין היכן משאיר אותם ההבדל הדק. הודאה במחשבה אובדנית מחייבת אותם להודיע לרשויות לאשפז אותי בהנחה שאני מסוכן לזולת כפי שאני מסוכן לעצמי. יש מי שבוחרים ב"התאבדות באמצעות שוטר", כל צופה טלוויזיה יודע מה זה. אני רואה את ההקלה נרשמת על פניהם כשהראשון מחדש לי את המרשם לפרוזאק וליפיטור והשני ממשיך להתעקש שאקבע עם האישה בבניין שלו שמתמחה בביופידבק. הם טופחים על כתפי ומלווים אותי למזכירות שבה קובעים לי תור לעוד שבועיים. "תגיד", אמרתי לד"ר זלניק לפני שיצא לחופשת הסקי שלו בדצמבר, "אתה חושב שהייתי אומר לך אילו תכננתי להתאבד?", הוא חייך ומעך את כתפי בחיבה.

לך עם אלוהים

השבועות האחרונים היו קשים במיוחד, ולא את כל הסיבות אני מרגיש חובה לפרט. לעת זקנה אני מנסה לתת את דעתי על צנעת הפרט של זולתי, ואינני ממהר לשפוך את התינוק עם מי האמבט. הבנק נסוג מהסכמתו העקרונית לממן לי משכנתה חדשה על שמי בלבד, כדי שאוכל לקנות את חלקה של אשתי בבית שקנינו יחד ב–2002. השמועות על הדלדול הקריטי במשאבי הגיעו למחלקה הקובעת, וזו נבהלה מחזות פושט הרגל שלי. בפגישה עם האישה הנחמדה והלא אפקטיבית מהבנק המשמשת רמקול למנהליה, מיהרתי לרדת לסוף דעתה. בניגוד לניחותא המיינית למשמע החדשות הקשות ביותר - כל בני משפחתך ירדו למצולות עם ספינתם במסע דיג בסופה מושלמת בניופאונדלנד והם ממשיכים ללהג על הפגיעה הקשה ביבול השרימפס שנעלמו כמעט כליל מחופי מיין - קמתי מהשולחן, אמרתי בנימוס "ואיה קון דיוס" ושאלתי את עורך הדין שלי, ג'ון זכרי סטיד אסקווייר, אם הוא בא. סטיד בחר להישאר ולזרום עם הבריזה. חיכיתי לו בחוץ במינוס 10 מעלות עם אפקט רוח של מינוס 20. הוא לא נזף בי על התנהגותי הנלוזה במונחים מקומיים, אולי משום שגילה לאחרונה שהוא חצי יהודי.

נהגתי הביתה על הכביש החלק מקרח שחור ללא חגורת בטיחות. הרגשתי די פורק עול. דספראדו, כמו שקוראים לזה אצלנו. אף שכמה מחברי טוענים שאני אחד האנשים בעלי יכולת הספיגה והעמידה היותר מרשימות שהם מכירים, לפעמים נמאס לי ובא לי לעשות תלמה ולואיז. ביטוח החיים שלי תקף רק בתאונת דרכים קטלנית לא מכוונת.

מאבי למדתי להאמין בנדל"ן, לא לסחור בו חלילה אלא שיהיה לי. מאז הדירה הראשונה שהשאיר לי בשכונת בורוכוב, מעולם לא שכרתי דירה. הבית הישן והתשוש הזה שהיה פעם חווה הוא אילוסטרציה הוגנת לחיי, הוא הנכס האחרון הלא נייד בחיי. את האחרים, כולל תמונות שהייתי צריך להוריד מהקיר, היה עלי למכור בשנים האחרונות. שרדתי. אף על פי שאני יכול להרוג כדי להשיב לי את מאוריצי גוטליב הקטן שזהר באור פנימי. בטרילוגיה שצילמתי לערוץ 8 עם עזיבתי, אמר לי אדם ברוך ידידי שאני עושה את טעות חיי. הוא היה ספציפי ומדויק כהרגלו, אבל אינני רואה סיבה לחזור על הדברים הקשים שאמר משום שנאמרו על אחרים. חוץ מזה, אינני יודע מה לעשות עם העובדה הזמנית שאני עדיין כאן והוא הלך לעולמו. כאשר חיי החלו להדיף ריח של ג'ורה, החלטתי שזה המעמד האחרון שלי וכאן תהיה קבורתי. מכאן אינני עוקר שוב.

אינני זוכר את הכרוניקה כולה, אבל התיישבתי על המיטה ליד שולחן הלילה. הוצאתי את קופסת האקדח והתחלתי לנקות אותו כפי שאני עושה פעם בשבוע. יש לי חיבה לאסתטיקה הצורנית של נשק, אף על פי שאין לי תאווה להרוג אף אחד ואפילו לצוד אינני רוצה יותר. פרקתי אותו, העברתי משחולת בקנה, הוצאתי את הקליעים מהמחסנית כדי לשחרר לחץ מהקפיץ, הזנתי חזרה. יש דבר מה מאוד מספק בקליק שמשמיעה מחסנית הננעלת בקת. המשקל טוב ביד, כיוונתי קצת. זו עונת ההתאבדות ההמונית של זבובי החורף. היה נדמה לי שראיתי עכבר במרתף. בלי להרגיש עברתי לממדי זמן ומקום אחרים. אולי זה אינסטינקט או אולי יצר הישרדות, היה ברור לי שאני באזור מפורז ללא חוקים. נעלתי את האקדח בקופסה עם הקוד, נכנסתי איתו למכונית ונסעתי לביל ידידי שיש לו כספת גדולה לכלי נשק ונתתי לו את האקדח למשמורת.

נשכבתי במיטה וחשבתי איפה טעיתי, איפה הייתי ומה עשיתי. חומרים קשים. לא זוכר כמה זמן חלף והטלפון העיר אותי מתרדמתי האפאטית. "לא תאמין", אמר ג'ון זכרי סטיד, "צלצלו מהבנק ואמרו שהם מאשרים את המימון מחדש למרות מצבך". וואללה, אמרתי.

רון מיברג. אלבום פרטירון מיברג. אלבום פרטי




רובישו

הסופר החי האהוב עלי ביותר הוא ג'יימס לי ברק (James Lee Burke). אני קורא את ספריו כמעט 30 שנה, ודייב רובישו, סגן השריף עם הפס הלבן בשערו, שהוא הגיבור המרכזי שלו בביצות של לואיזיאנה, הוא הגבר שהייתי רוצה להיות. לעתים נדירות אנחנו קוראים ספר ברמת הזדהות כה גדולה. רובישו שכל את שלוש נשותיו: בוטסי מתה ממחלה, אנני נרצחה במטח יריות של רובי ציד בחדר השינה שהיה מיועד לרובישו, ומולי, הנזירה לשעבר, נהרגה בתאונת דרכים לא פתורה. את אלאפייר, בתו המאומצת, הציל רובישו ממטוס קל להברחת סמים שנפל למים. אלאפייר ברק הוא שם בתו של לי ברק, והיא כותבת מותחנים מוכשרת בעצמה. את רובישו גילמו בקולנוע כבר שניים: אלק בולדווין וטומי לי ג'ונס, וודאי לא תאמינו, אבל בולדווין היה טוב יותר. רובישו מסויט מהאלימות המוטמעת בנסיבות חייו משירותו בווייטנאם, מהאלכוהוליזם שבו הוא נלחם כל יום בחייו ולעתים מועד ומידרדר לשתייה ולשכרות. הוא שוטר אלים המודע לסיב האפל השזור באישיותו ומנסה לחיות חיי צדיק. הוא גר בניו–איבריה שהוא המקום שבו נולד המותג טבסקו.

לי ברק כבר בן 80. מכיוון שמוות מעולם לא איים עליו אלא היה עיקול הכרחי בדרך, כישרון הכתיבה הנדיר שלו, שהוא הכלאה נדירה של המינגוויי, שפרד ובוקובסקי עם קצת קורמק מקארתי, הולך ונעשה חזק ותמציתי כמו ציר בשר שעמד לילה שלם על האש. כולנו מבזבזים מילים ושטח נייר כל הזמן. לי ברק סופר כל מילה ואת הרווחים ביניהן. הספר הזה, כמו מאות אחרים השוכנים בקינדל ומחכים לתורם, הוא אחת הסיבות לחיות בעיני. הוא מזכיר לי כמה מענג זה לקרוא מישהו הכותב ביד אומן בלי לוותר על העלילה, האלימות הנדרשת, הרקע ההיסטורי ומלחמת האזרחים. מה שמדאיג הוא העובדה שהספר נקרא "רובישו". אחרי 20 וכמה ספרים בעלי כותרות חכמות אתה קורא לספרך על שם גיבורו רק אם אתה קרוב לסוף. זאת התחושה העולה מ"רובישו" והמצטרפת לתהייה כמה סופרים, זמרים, נגנים ובמאים צריכים להסתלק מהעולם כדי שיישאר מה לעשות בו.

"כיצד אתה מתנהג כאשר כעסך עולה על גדותיו? אתה משתמש בגרסה הקצרה של תפילת 'Serenity' שמשמעה Fuck it. כמו קנדיד של וולטייר מטפח את גנו, או חיל הרגלים הבריטי חוצה את מעבר קייבר רגל מדממת זו אחר זו, אתה עושה את המוטל עליך, ואתה מחייך ופוסע דרך עשן התותחים ואתה ממשיך לומר Fuck it. אתה נותר נאמן לתחושותיך ולעולם אינך מניח לאומרי הלאו ולמומחים בזריעת ספק עצמי להשתלט על חייך. Fuck it אינה קללה, Fuck it היא סונטה".

לזה אני קורא כתיבה.

דם על המסילה

אלבום הגירושים הטוב ביותר בהיסטוריה של הרוק הוא "Blood on the Tracks" של בוב דילן (1975). זה אינו קשור לעובדה שהוא היה חלק בלתי נפרד מהמטען הרגשי הפרטי של גרושתי ושלי. זה קשור לעובדה שהפרידה של בוב דילן מרעייתו שרה לאונדס, אם ילדיו, הייתה אחד האירועים הקשים והמעצבים של חייו. היה לו הכישרון הנדיר והחד־פעמי ללוש את כמוסות הכאב הללו לכמה מהשירים הפוצעים והחותכים ביותר. "Tangled Up in Blue", שאת מילותיו כמו את כל האלבום אני יודע בעל פה, הוא סיפור חובק יבשת שמנעדו הרגשי ותנועתו הגיאוגרפית מעוררים הערצה והשתאות. "Idiot Wind" הוא ודאי אחד השירים הבולטים שנכתבו על רשעותה של רכילות יחד עם "The Rumor" של הלהקה. דילן אינו שר אותו אלא יורק את המילים, כל אחת בנפרד. "You’re a Big Girl Now" הוא ההסבר הטוב ביותר שקראתי על מה שקורה לזוג שנפרד. "Lily, Rosemary & the Jack of Hearts" הוא מערבון באקורדים שהגיע הזמן לצלם אותו. אני מאזין לאלבום 43 שנה, ורק השנה הבנתי למה התכוון המשורר.

הסוף של ההתחלה

ביום חמישי שעבר לא הוצאתי בזמן את שקיות הזבל לשלג. אני לא ישן בלילה ונרדם רק לפנות בוקר, לכן החמצתי את שעת האיסוף בתשע. בשלב זה של חיי לא נורא מפריע לי לחיות עם שקיות זבל איכותיות וקשורות היטב המונחות במטבח. גברים לבד. אבל ביום שישי הייתה הפוגה באקלים והעמסתי את הזבל בג'יפ מאחור ושמתי פעמי לתחנה למחזור פסולת שפעם נקראה מזבלה. דקה אחרי שהשלכתי את השקיות למתקן הבליעה ונמלטתי מהמקום לפני שהבחינו שאין לי על השמשה הקדמית מדבקה הכרחית, צלצל הנייד. במכונית החדשה יש פטנט מעצבן שבו משתלט המחשב על השיחות באמצעות בלוטות' ואינו מניח לי לדבר אלא עם דיבורית. ללא מגברים כמו של האחים אולמן אין סיכוי שאשמע דבר. התנתקתי מהמכונית בתקווה שהטלפון יצלצל שוב וכך היה.

"איפה אתה?", שאל ג'ון זכרי סטיד אסקווייר.

"במיין", עניתי.

"למה אתה לא בבית המשפט?", שאל.

"לא עשיתי אף עבירה", עניתי, "על מה אתה מדבר?".

"אני מדבר על זה שכבוד השופט ג'נינגס יושב עם הפקיד שלו באולם ומחכה לגרש אותך".

"לגרש אותך" באנגלית נשמע יותר קומוניקטיבי. הסברתי שאלה חדשות בשבילי והתרגלתי לחכות עוד שנה בפשיטת רגל.

"תטוס לכאן", אמר סטיד. רציתי להעיר שהכבישים חלקים אבל לא היה דחוף לי.

בית המשפט באלסוורת' הוא בערך הבניין הכי מכוער בעיירה הכי מכוערת במיין. ג'ון סטיינבק מזכיר את אלסוורת' שבה הלך לאיבוד (כמו כולם) בספרו "מסעותי עם צ'רלי". חניה הייתה בשפע ואפילו מחבל ששתה קילו כספית יכול היה לעבור בגלאי המתכות המצחיק בפתח. בראש המדרגות שבקומה השנייה דפק לי הלב והיה לי לחץ בחזה. חייב כושר, רשמתי מנטלית. סטיד גרר אותי לחדר צדדי.

"עורכת הדין של אשתך הלכה לחכות במשרד", אמר, "אראה לך את הסכם חלוקת הרכוש".

"זה מה שהסכמנו עליו, לא?".

"היא ניסתה להכניס את המכונית של אשתך".

"על גופתי המתה", אמרתי, שזה לא ממש איום.

"הוצאתי את זה", אמר סטיד. "חוץ מזה, כמו שאמרנו: החובות עליך, המשכנתה על שמך, הרכוש יחולק ברוח טובה, והמזומן שיישאר ילך לאשתך".

אולם בית המשפט הזכיר לי את כיתה ח' של המורה שרה. השופט ישב מעט גבוה מאחרים. סטיד עשה לפקיד תנועה עם הראש, והלה הביא לי אוזניות אלחוטיות. חבשתי אותן, כיוונתי את הווליום וסטיד אמר: "1, 2, 3". שאלו אותי אם אני אני. איפה נולדתי, איפה התחתנתי, עם מי, איפה אני גר, אם אני תושב מיין ואם ההסכם שהושג מקובל עלי. על הכל עניתי כן, ופעם אחת, לצורכי הבעה עצמית, הכנסתי correct. רציתי להיראות משכיל. השופט חתם בחבטה רכה וזהו.

עמדתי לבד בחוץ, 8,500 ק"מ ממקום הולדתי וניסיתי להרגיש את הרגע. לא חיפשתי התפעמות, לא התעלות, לא כאב ולא צער. הרבה כל כך מת לפני כן. בהיעדר כל אופציה אחרת וכפי שנהג אבי במצבי לחץ קיצוניים - צחקתי. אוי כמה צחקתי.