הנה עוד מאבק שהפך לעניין של ימין ושמאל: מי בעד גירוש המהגרים. למה בעצם ימין ושמאל – האם לפתע הימין בעד עקירת אנשים מבתיהם והשמאל נגד? האם לפתע השמאל נגד מדינת חוק מתוקנת והימין בעד? 

יש הסבר לשאלה איך הפך הקרב הזה לקרב של ימין ושמאל. הסבר פשוט: חסר מידע. באין מידע, הופך ויכוח חשוב לקרב שגרתי בעד ונגד הממשלה. באין מידע, קשה לדעת מי צודק. מצד אחד, ניצבים מי שטוענים שהגירוש הוא גזר דין מוות. אם זה המצב, ברור שאסור לגרש. מצד שני, עומדים מי שטוענים שהגירוש מוסדר, ואין סכנה לחיי המגורשים. אם זה המצב, ברור שאפשר, ואפילו צריך, לגרש. 

למה אין מידע? גם לזה יש הסבר פשוט. הממשלה מספקת רק מעט ממנו, בין השאר בשל רגישותם של ההסדרים שנקבעו. וכאשר היא מספקת מידע, קשה להאמין לה. לא הפתעה גדולה: אין מאמינים לה משום שאינה אמינה. ואומנם, בית המשפט העליון כאילו אישר את הגירוש, או לפחות כך היה נדמה, אבל עכשיו אומרים שיש דברים שבית המשפט לא ידע, ושהאישור לא בדיוק אישור, ושהשופטים לא עסקו בנושא מהזווית הנכונה. ובינתיים כבר יש טייסים – שאף אחד לא ביקש מהם להטיס שום דבר – שמאיימים במרד. וכבר יש סופרים – שמשום מה חושבים שכישרונם לכתוב הופך אותם למדינאים – שמאיימים בעצומות. וכבר יש רופאים – שמטפלים במהגרים ולכן סבורים שיש להם בעלות על גורלם – שמאיימים בהפגנה. 

מה יעשה אדם הגון? מה יעשה ישראלי, שמוכן לשלם מחיר, ואפילו ממשי, כדי שלא לשלוח אנשים לגורל מר, ושמצד שני יודע שמדיניות הגירה מסודרת היא עניין אכזרי, ושישראל לא יכולה לקלוט את כל מי שרוצה להתגורר בה, ושלא רוצה לאותת שמי שנכנס לא יגורש, כי המאמצים להיכנס רק ייעשו תכופים יותר, ושלא רוצה לתת היתר בדיעבד למי שעברו גבול ללא היתר. מה יעשה ישראלי שבכל פעם נדהם מחדש מול עמיתיו האזרחים, שידם אינה רועדת כאשר הם משווים את מדינתם שלהם, כעניין של שגרה, לגרמניה הנאצית. כל מהגר עבודה - אנה פרנק, כל צעד מינהלתי - שואה, כל שר אפרורי - צורר. ותכף יהונתן גפן יכתוב על זה שיר.

מה יעשה מי שמתקשה לסמוך על ממשלה שלבה הקשיח, ושנטייתה הלא מרוסנת לצעדים פופוליסטיים אינה יודעת שובעה? מה יעשה מי שמתקשה לסמוך על ארגונים של שוחרי טוב – אבל שהגדרת הטוב שלהם כמעט אף פעם אינה חופפת את מה שטוב למדינתם? מה יעשה מי שמתקשה שלא לגחך למשמע הטרוניות של אנשי רוח – שהמוטיבציה הפוליטית שלהם שקופה? מה יעשה מי שמתקשה שלא להתרגז על סוכני המידע – העסוקים בליבוי יצרים ובכותרות מתלהמות על חשבון הצגה יבשה ופרטנית של עובדות שבלעדיהן אי אפשר לגבש עמדה? מה יעשה מי שעומד מול שאלה מעיקה, ותוהה כיצד גם זו הפכה למין ויכוח קטנוני, שגרתי, של ימין ושמאל? מה יעשה מי שמהרהר בגורלם של האנשים והנשים שבעוד רגע יעלו על מטוס, ולבו כבד?

אולי נכון לו להציג חמש שאלות, בתקווה שיימצא מי שישיב להן ברצינות:

האם ישראל נוקטת את כל הפעולות הנדרשות, כדי לוודא שהמגורשים הם מהגרים לא חוקיים ולא פליטים שראוי לתת להם מקלט?

האם מובטח שהמגורשים ייקלטו בארץ אחרת, בלי לסבול מאלימות, מרדיפות, מאפליה?

האם לישראל יש דרך לעקוב אחר מימוש ההבטחה הזאת ולנקוט פעולה אם לא תמומש?

האם אין דרך להימנע מגירוש בקליטה מסודרת של המהגרים שכבר כאן – בלי להביא לתוצאות חמורות?

האם ישנו גוף, מוסד, או מנהיג ראוי לאמון, שאפשר להפקיד אותו על בדיקת השאלות הללו, ועל מתן מענה להן, כדי להניח את דעתו של הציבור שמה שנעשה הוא אכן המעשה הנכון והראוי?