ביקורו בארץ של סגן נשיא ארה"ב, מייקל פנס, ונאומו בכנסת, פגעו קשות בשמאל הישראלי. שוב ניכר כי הבעיה העמוקה שממנה סובל השמאל היא שנאה עצמית. וההוכחה המובהקת לכך: אין הם מסוגלים לשאת מנהיג זר המשבח את ישראל ומקבל את צדקת דרכנו. ובניגוד לבלבול ולאובדן הדרך המוחלט של כל הפוסט־מודרניים - ובגרסה המקומית שלהם: הפוסט־ציוניים - מנהיג היודע כי יש בעולם טוב ורע. אמת ושקר, ואנחנו, עם ישראל בארץ ישראל, שייכים לצד הטוב, הצודק. ומכאן שאויבינו, מבקשי רעתנו והשמדתנו - הם הרע. וטיעוניהם - שקר מוחלט. השמאל אינו מסוגל לסבול מנהיג שאינו מאמץ את הרלטיביזם המעומעם הזה, שלפיו יש נרטיב ערבי ונרטיב ישראלי, ושניהם "נכונים". לא עוד מנהיג זר המלהג תקינות פוליטית עד לגועל נפש. כל אלו אינם נחלתו של סגן נשיא ארה"ב. לכן הוא מזעזע בעוצמה את הכלונסאות הרעועים בלאו הכי של השמאל הישראלי וגרורותיו מהמרכז האמורפי, שכל הצדקת קיומם היא בהטלת ספק באמת שלנו, בצדקת דרכנו.



ובאמת, מה נותר להם, כשמישהו בא וכך מחמיא לישראל? לא נותר להם אלא למצוא פגמים באיש ובאמונתו הלוהטת בנו.



פגם ראשון הוא שהוא "סותם את הגולל" להבנתם, על "תהליך השלום". בעצם הכרתו והכרת הנשיא טראמפ בירושלים כבירת ישראל, הוא מחבל בתהליך המקודש, הקיים רק בדמיונם, ובדמיון כל המתפרנסים כבר 25 שנה מתעשיית השלום הפיקטיבית. כמה פרסים וכיבודים וכנסים ונסיעות ומתווים רקמו כל הללו סביב השקר הזה? והנה באים נשיא ארה"ב וסגנו ומאשרים מה שרוב עם ישראל יודע זמן רב - הערבים אינם רוצים שלום אמת, כזה ששלמותה וביטחונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מונחים בבסיסו. הם רוצים אולי רק בהסכם שיחליש מאוד את ישראל ויאפשר בשלבים הבאים את השמדת ישראל כמדינה בכלל, או למצער - כישות לאומית יהודית. והם שואפים להפוך אותה למשהו אחר: מדינת כל אזרחיה, כל מסתנניה, גם כל אויביה. כל דבר - רק לא מדינה יהודית ציונית.



פגם שני מצא בו למשל חמי שלו ב"הארץ" - שהנאום היה ציוני מדי: "בעודו נוזף בפלסטינים על כך שהדירו רגליהם משולחן המו"מ, הציג פנס משנה ציונית סדורה על זכויותיהם הדתיות וההיסטוריות של היהודים בארץ ישראל, כאילו הפלסטינים לא היו מעולם". ירחם השם. הוא בעדנו ונגד הערבים. וכפי שחשף עמיתי בן כספית ב"מעריב" השבוע - בניגוד לג'ון קרי המעודד את אבו מאזן "להחזיק מעמד" עד שטראמפ ייעלם.



מגוחכת ונלעגת ממש הייתה טענת השמאל שבאה לפשפש בציציות מניעיו הכמוסים של סגן הנשיא. "הוא אוונגליסט", הסבירו את ביקורתם. ומהו אוונגליסט? מי שמאמין במה שכתוב בתנ"ך כפשוטו. שארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל. אבל - הם מסבירים בחיוך לעגני - הרי כל זה מבחינת האוונגליסטים הוא רק פרק ראשון בחזון הגאולה שלהם. כי שובו של עם ישראל למולדתו והתעצמותו בארץ הם תנאי מוקדם לשובו של ישו משיחם. ואז - מגחכים החוכמולוגים הללו - כל היהודים יכירו בישו ויתנצרו. איזה פחד.



לו הייתה נשמעת הטענה הזאת מפי יהודים דתיים (וטענות כאלו אכן נשמעו בעבר מצד מקצתם כביקורת על שיתוף הפעולה בין הימין הישראלי והאוונגליסטים), מילא, אך כשהיא באה מפי חילוניים מובהקים, אתאיסטים ממש, שאינם מאמינים בשום אלוהים, לא בגרסתו היהודית המקורית ולא בגרסתו הנוצרית, ולא בישו - זוהי בדיחה ממש. אין הם מאמינים באלוהים או ב"בנו", אך הם חוששים כי משיח הנוצרים ישוב באחרית הימים וינצר את היהודים... וטענה זו נשמעת מפי שמאלנים "רציונליים"... ולמה? אולי כי אין להם שום תירוץ טוב יותר להתנגד לתמיכה בישראל של האוונגליסטים ונציגם המובהק בבית הלבן.



תקוות מנופצות



המוזיקה העיקרית שנשמעה מהאגף השמאלי כנגד מייקל פנס היא שהוא "משיחי", ולכן תומך בתוכניות המדיניות "המשיחיות" של הימין הישראלי. "נאומו של פנס דמה יותר לדרשה נלהבת של מטיף אוונגליסטי במסעותיו בארץ הקודש מאשר לנאום של מנהיג המבקש להציג תוכנית מדינית חדשה לשלום במזרח התיכון", כתבה נעה לנדאו ב"הארץ".



הביטוי "משיחי" הפך בעשורים האחרונים למילת גנאי. ושוב - לא רציונליזם בניגוד למיסטיקה עומד בשורש ההתנגדות, אלא שנאה עצמית ופוסט־ציונות, שלא לומר אנטי־ציונות ממש, שפוררו את יסודות השמאל הציוני בארץ.



ראויים הדברים להיאמר בפשטות: הציונות היא תנועה משיחית. גם כשהיא משתמשת בכלים מדיניים, ארציים, רציונליים, ולא עוסקת בקבלה מעשית, תעניות, סיגופים ותפילות כדי לזרז את בואו של משיח צדקנו - היא ממש תנועה משיחית בכך שהיא תנועת הגאולה של עם ישראל. היא אינה רק תנועת שחרור לאומי פיזי, אלא - וכך על פי כל אבות הציונות - תנועה של תחייה רוחנית של עם ישראל בארצו. היו אפילו שהציעו, כמו אחד העם ובית מדרשו למשל, להסתפק בתחייה רוחנית כזאת. ולו היה הדבר אפשרי בלי מדינה ובלי צבא שיבטיח את הקיום הפיזי בארץ, אולי היו לשיטה זו תומכים רבים יותר. אבל מה לעשות? העולם המציאותי שלנו אינו מאפשר עוד ליהודים לחיות כישויות רוחניות המצפות למשיח בלא מגן וחרב בידן.



אחד מגדולי חוקרי התנועות המשיחיות בישראל, חוקר הקבלה הידוע פרופ' גרשם שלום, ראה בציונות ביטוי של הכיסופים המשיחיים של עם ישראל, תוך אימוץ כלים מדיניים ומעשיים. המשיחיות, כמו הרבה אידיאולוגיות גדולות, באה לשנות מציאות. במקרה של עם ישראל המפוזר בשבעים גלויות ונתון לחסדי שונאי ישראל מטרתה שינוי המציאות של שעבוד, היעדר עצמאות מדינית, היעדר כוח מגן וניתוק מהאדמה וממלאכות יצרניות, ושינוי מהותי של מציאות מדינית קיימת בשטחי ארץ ישראל: שלטון האימפריה העות'מאנית ואחריה האימפריה הבריטית, ואחר כך היו חלקים גדולים של הארץ כבושים בידי הערבים. באו כל זרמי הציונות: המדינית והמעשית, המקסימליסטית מבית מדרשו של ז'בוטינסקי, וציונות ה"עוד דונם ועוד עז" וגאולת הקרקע וההתיישבות החלוצית - ושינו את תמונת העולם הזאת. הציונות היא התנועה שקיבלה עליה את תפקידיו של המשיח: גאולת העם וקיבוץ גלויותיו, בניין הארץ, עשיית מלחמות וניצחון בהן. ולכן הציונות היא תנועה "משיחית". וכל מי שמתנגד היום ל"משיחיות" ומטיח אותה כמילת גנאי מעיד על עצמו שגם הציונות אבדה לו.



אבל יותר מהתמיכה ללא סייג בציונות, בישראל ובירושלים בירתה, הציקה כנראה לשמאל תמיכתה הבלתי מסויגת של ארה"ב בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. כל תחזיותיהם, כי ישראל בראשות נתניהו תמצא עצמה בבידוד מדיני קיצוני התנפצו. כל נביאי החורבן והאסון והשחור, מראשון פרשי האפוקליפסה של "הצונאמי המדיני" דרך להקת הסנשו פנשו של "המדינאים" הגדולים מהמחנה הציוני ועד לשונאי ישראל מובהקים מבית, שפנו לכל מדינות העולם ובאופן אישי אל הנשיא אובמה, ותבעו ממנו להפעיל לחץ מדיני מסיבי על ישראל - כל הללו לא ידעו השבוע את נפשם מצער, כשתחזיותיהם, או נכון יותר לומר תקוותיהם, לחולשה מדינית קשה שתוריד את ישראל על ברכיה לקבל את תכתיבי הערבים - התרסקו.



עוד צל של תקווה תלו, הם ואבו "הפרטנר" מאזן, בכך שלפחות האיחוד האירופי יתנדב להכיר במדינה פלסטינית, והנה בא השבוע גם הסירוב המנומס של האירופים והוסיף להם מכה. לא נותר להם אלא לצפות לנס, לג'ון קרי, לחכות למשיח.