לפני שנה בדיוק קראתי את ספרה של אנה ביקונט, “אנחנו מידוובנה - הפשע וההכחשה”. אז פרסמתי ב”מעריב” מאמר בשם “החשבון הפולני” על חלקם ברצח העם היהודי בימי ההשמדה באירופה. בעיירה ידוובנה אספו התושבים הפולנים (לא הגרמנים) 1,600 יהודים לאסם ושרפו אותם חיים. הספר של אנה ביקונט, עיתונאית פולנייה (שרק במהלך התחקיר והכתיבה גילתה שהיא עצמה יהודייה), כמו גם הספר “שכנים” של החוקר היהודי האמריקאי ממוצא פולני יאן גרוס, חושפים לא רק את חלקם הרצחני של הפולנים בהשמדה, אלא גם את המאמץ העצום שמשקיעים הרוצחים ובני משפחותיהם, בכירים בכנסייה הפולנית וגורמים אדירי כוח בממשל הפולני בהכחשת אחריותם זו, מחיקת העבר והשתקת העדים החיים עדיין. הפולנים טוענים, בזעם קדוש, כי הביטוי “מחנות ההשמדה הפולניים” גורם להם עוול היסטורי קשה. אמת ונכון: הגרמנים, לא הפולנים, הקימו את מחנות ההשמדה על אדמת פולין.

בשבוע שעבר התקבל בפרלמנט הפולני חוק האוסר לדבר על “פשעי העם הפולני”, וקובע שלוש שנות מאסר לכל מי שיטען כי לפולנים היה חלק בהשמדת היהודים. התגובה בארץ הייתה תקיפה ומיידית: משרד החוץ שלנו גינה את החוק וזימן לשיחת נזיפה את סגן השגריר הפולני. הנשיא ריבלין פרסם מחאה חריפה. ראש הממשלה נתניהו תקף בעוצמה את הניסיון לסלף את ההיסטוריה. גם פוליטיקאים רבים זעמו ופרסמו מחאות וגינויים. אכן תגובה ראויה.

את אושוויץ וטרבלינקה הקימו הגרמנים. אך האמת היא שלולא רבבות הפולנים שסייעו לגרמנים - מפעל ההשמדה לא היה יעיל כל כך. מי שנמלט מהאקציה - הוסגר בידי הפולנים. מי שקפץ מהרכבת - נרצח בידי פולנים. מי שהתחזה לפולני מחוץ לגטו - הלשינו עליו. וכך נרצחו או הוסגרו גם רבים מאלו שברחו ליערות או הסתתרו בבורות, מתחת לרפתות ודירי חזירים. היו גם חסידי אומות עולם פולנים שהצילו יהודים. אך רבים הרבה יותר רצחו או הסגירו. רבים עוד יותר אפילו עסוקים היום בהכחשה, כי חלקם של הפולנים בהשמדה פוגע ביחסי החוץ שלהם.

אך האמת הכואבת היא שלמרות המחאות הישראליות החריפות השבוע, לפני שנה הייתה ישראל, מטעמים אינטרסנטיים, שותפה למאמץ הפולני להשכיח ולסלף. אז ביקרו בארץ גם ראש ממשלת פולין וגם הנשיא שלה כדי לרתום את ישראל למסע השקר שלהם.

ראש ממשלת פולין, ביאטה שידלו, הגיעה ארצה בנובמבר 2016. באמנה המשותפת שנחתמה עם ראש ממשלת ישראל יישר נתניהו קוו עם הנרטיב של פולין, והתחייב כי לא נשתמש עוד בביטוי “מחנות השמדה פולניים”. שידלו התחייבה כי מחקר השואה בפולין לא ייפגע. היא ונתניהו התעלמו מתהליך החקיקה שהחל אז והסתיים בשבוע שעבר, ומהעובדה כי הממסד האקדמי בפולין רודף את יאן גרוס ואת אנה ביקונט, החוקרים את

הטבח בידוובנה ובעיירות הסמוכות. ועכשיו הם נחשבים שם לפושעים. שרת החינוך הפולנית כינתה את הטבח בידוובנה “עניין השנוי במחלוקת”. נשיא פולין אנדז’יי דודה, שביקר גם הוא בארץ לפני שנה, הבטיח “אסטרטגיה חדשה במדיניות ההיסטורית”, ואכן הם ממציאים את ההיסטוריה מחדש. ראש המכון לזיכרון לאומי של פולין הכחיש לאחרונה את ממצאי המכון הזה עצמו, שפרסם בעבר שני כרכים מפורטים על הרצח בידוובנה. היום הם טוענים שאת הפשע ביצעו הגרמנים, ש”ניצלו לשם כך קבוצה קטנה של פולנים”.

בפגישתו עם הנשיא ריבלין הודה דודה באחריות הפולנים לפוגרום בקיילצה. בשנת 1946, כשנה אחרי תבוסת גרמניה, רצחו הפולנים בקיילצה 42 יהודים, אודים מוצלים ששרדו מהמחנות, מהיערות ומהגטאות. לא הייתה לנשיא הפולני ברירה. הגרמנים כבר הובסו. לא היה את מי להאשים. הוא לא הזכיר את האלפים האחרים; יהודים ניצולים שנרצחו אחרי המלחמה ברכבות, בדרכים, ביערות ובכפרים. הוא גם התעלם כמובן מ־100, אולי 200 אלף, יהודים שנרצחו בידי הפולנים עצמם בשנות ההשמדה. דודה התעלם גם מהרצח ההמוני בידוובנה. הנשיא ריבלין, מתוך מין נימוס נשיאותי כזה, לא הזכיר לנשיא דודה את חלקו בהכחשת הפשע הפולני. הוא רק דיבר בנימוס על “הקשרים ההיסטוריים ההדוקים בין ישראל לפולין”, ועל “הצורך בהתמודדות אמיצה עם עבר עשיר, מורכב וכואב”.

נתניהו וריבלין הסתפקו לפני שנה בנימוס דיפלומטי. אפשר ועשו זאת, כי רצו בתמיכת פולין במוסדות בינלאומיים. זה שיקול חשוב, אבל לא על חשבון זיכרון הנרצחים והרוצחים.