בואו נגיד שהכתבה הנוגעת ללב ששודרה בשבוע שעבר בחדשות 2 הייתה מעט בעייתית. ראינו בה את דניאל, ילד חמוד שנמצא על הרצף האוטיסטי, ואת אמו שסיפרה כיצד פנתה לבתי כנסת שיאפשרו לו לעלות לתורה בבר המצווה שלו ונתקלה בסירוב. חלק, כך סיפרה, אמרו לה ש"הילד טמא", אחרים אמרו שהוא "פגום", והכתבת הוסיפה משל עצמה ש"אפשר היה לצפות מאנשים שרואים עצמם כשליחי הדת, לנהוג אחרת".

למה הכתבה הייתה בעייתית? כי הופרחו בה לחלל האוויר טענות קשות ונוראיות, בלי שמות של בתי כנסת, בלי פרטים על האנשים הרעים שהתנהגו כך אל ילד בעל מוגבלות, ועם תחושה קשה שנוצרה שלפיה הדתיים לא יודעים לקבל את החריג והשונה.

כאמור, אין לי מושג אל מי פנתה האם, אני רק יכול להעיד על כך שבבתי הכנסת שבהם אני מסתובב ב־47 השנים האחרונות אין רבנים כאלה, ושבקהילות הדתיות שאני מכיר ילדים כאלה מתקבלים בלב פתוח. בשבת האחרונה, דוגמה טרייה ממש, הגיעה לקהילה שלי קבוצה של ילדים בעלי מוגבלויות, שהתארחו במהלך השבת כולה בבתיהם של אנשי הקהילה. זה לא היה אירוע חריג. זה עניין שבשגרה.

אבל בואו נעזוב את הכתבה הספציפית הזו. היא פחות חשובה מהעניין עצמו. כשצפיתי בדבריה של האם, נזכרתי בשיעור ששמעתי פעם מפיו של הרב בני לאו, שיעור שעסק בעניינו של כהן שהוא בעל מום, ובשאלה אם הוא יכול לשאת את כפיו, כלומר לעלות עם שאר הכהנים כדי לברך את הציבור. הבעיה עם עלייתו של כהן כזה לברכה, כך במקורות, נעוצה בחשש שדעתו של הציבור תוסח מן התפילה, ובמקומה יעסקו המתפללים בבעל המוגבלות ובמוגבלותו.

רוצה לומר, יותר משהסוגיה הזו תלויה במצבו של בעל המום, היא תלויה במצבו של הציבור שסביבו. המשנה במסכת מגילה קובעת שלא רק "כהן שיש בידיו מומין, לא יישא את כפיו", אלא גם כהן שידיו מלוכלכות בצבע לא יישא כפיים. כאמור, מפני שהדבר עלול להסיט את תשומת לבם של מי שמולו.

הגמרא, שדנה בסוגיה הזו, מביאה בעניינה סיפור מעניין. "אמר רב הונא: זבלגן (מי שעיניו זולגות ודומעות) לא יישא את כפיו". ומביעה שם הגמרא תמיהה, הכיצד יכול להיות שזו עמדתו ההלכתית של רב הונא, כשבבית הכנסת שלו עצמו ישנו זבלגן שנושא את כפיו, ומשיבה: ההוא היה "דש בעירו". במילים אחרות, אותו זבלגן, שגר בשכנות לרב הונא, בני עירו היו רגילים לראותו, ולכן כשעלה לברכת כהנים, הוא לא משך את תשומת לבו של איש.

ויש כאן לימוד חברתי יפה. הבעיה אינה בבעלי המוגבלויות בחברה. הבעיה היא במי שלצדם. בחברה. בנו. ככל שנראה אותם יותר איתנו ובינינו, ככל שהם יועסקו איתנו בעבודה רגילה, וילמדו איתנו בכיתה רגילה, ויסתובבו איתנו כאנשים רגילים בבית הכנסת ובאוניברסיטה ובכל מקום אחר, הימצאותם בינינו לא תגרום לנו עוד אפילו להסטת מבט. ומהמקום הזה, לא תהיה עוד בעיה שיישאו כפיים. ומהמקום הזה, גם יימצאו הפתרונות ההלכתיים לכל דבר.