1. "השטן הקטן הפך לגדול": ככל שחולפים הימים, גובר החשש כי בעיני האיראנים הופך בנימין נתניהו ל"שטן הגדול", תוך שהוא דוחק את דונלד טראמפ לתפקיד "השטן הקטן". אני יודע שאולי אני קצת מגזים, אבל משטר האייתוללות בוודאי שם לב כיצד מנתב ראש ממשלת ישראל בכישרון רב את ממשל טראמפ לעמדות פרו־ישראליות ולבחינה מחודשת של הסכם הגרעין עם איראן.



בימים האחרונים מוביל נתניהו מאמץ דיפלומטי משמעותי לטרפוד כוונת האיראנים לבנות על אדמת לבנון מפעל לטילים מדויקים, המשך לפעולתה הנמרצת ורבת השנים של ישראל לסיכול מעבר של טילים כאלה מסוריה לידי חיזבאללה. זה התחיל בביקור הדחוף לשם פגישה עם ולדימיר פוטין במוסקבה, נמשך בהגעת המשלחת הביטחונית הרוסית לישראל, ומצטרף למאמר החריג שפרסם דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, באתר אינטרנט ערבי נפוץ ובו אזהרה ללבנונים ודרכם לאיראנים.



שמים לב למהלכי נתניהו? חסן רוחאני מלפני תמונתו של עלי חמינאי. צילום: רויטרס
שמים לב למהלכי נתניהו? חסן רוחאני מלפני תמונתו של עלי חמינאי. צילום: רויטרס



זה כמה עשורים רואים האיראנים בחמאס ובחיזבאללה אוגדות קדמיות, שתפקידן לממש את המדיניות האיראנית מול ישראל. כמו בעבר, גם בפעם הבאה יתאמצו האיראנים להילחם "עד טיפת הדם האחרונה" של הלבנונים והעזתים, מה אכפת להם? הגזרה הצפונית נפיצה, צה"ל והקבינט עם עין צופייה דרומה לחמאס ברצועה ועם שתי עיניים צפונה לגזרת סוריה ולבנון. המשימה: להבטיח את האינטרס הביטחוני הישראלי ולמנוע הידרדרות למלחמה. בינתיים זה מתנהל בתבונה רבה, אבל ישנו גם הצד השני, שחלקו מאורגן ורציונלי וחלקו ממש לא. היעד של ישראל כעת הוא לחגוג את מלאת 70 שנה למדינה ברוב עם והדר, בכיכרות ולא במקלטים ובחדרי הביטחון.



2018 היא גם שנת בחירות לרשויות המקומיות ואולי גם לכנסת - למלחמה אתה יודע אולי איך אתה נכנס אבל לעולם לא תדע איך ומתי תצא!



2. הנבואה של ברק: במהלך 1986, לאחר נסיגת צה"ל מעומק לבנון והיערכותו בקו רצועת הביטחון, שאלתי את הרמטכ"ל רא"ל משה לוי ז"ל: "האם סיפור לבנון מאחורינו?". הוא התבונן בי והשיב: "המדינה היפה והאומללה הזאת לעולם לא תהיה מאחורינו. היא תמיד תהיה מצפון לנו, על כל המשתמע מכך". לוי צדק. מאז עברנו את ענבי זעם ודין וחשבון ונסיגה לקו הבינלאומי ומלחמת לבנון השנייה ועוד ועוד. לבנון משתנה: האמריקאים והצרפתים איבדו את ההשפעה לטובת רוסיה, איראן וחיזבאללה, והמדינה כולה בידי ארגון הטרור השיעי, ששקוע גם במאבק בסוריה, שם אסד מצליח לשרוד את המרד חרף כל ההערכות.



עודני זוכר את שר הביטחון אהוד ברק ממריא לפני מספר שנים עם מסוק יסעור מלא בעיתונאים וצלמים אל רמת הגולן, מתבונן דרך משקפתו צפונה ואומר לעיתונאים: "באתי לעקוב מקרוב אחר נפילת משטרו של אסד". אסד לא הגיב על דברי שר הביטחון הישראלי. אולי עוד יגיב בעתיד, בנאום בפני שארית צבאו. אכן במזרח התיכון שלנו המציאות עולה על כל דמיון. אבל ברק גם הוציא אותנו מלבנון ולכן במאזן הצפוני הוא בתיקו.




התגובה של אסד תגיע? אהוד ברק, צילום: פלאש 90
התגובה של אסד תגיע? אהוד ברק, צילום: פלאש 90



3.קטנה על נתניהו: השבוע עלה בי החשש כי בבוא יומו של בנימין נתניהו, במלאת לו 120 שנה, תהיה חלקת גדולי האומה בהר הרצל קטנה למידותיו. בחיי שאני רציני.



שוב ושוב אני נדהם מהאיש הזה, ראש ממשלת ישראל, שהולך והופך למדינאי־על, אחד מחמשת המובילים בעולם, שנכנס ויוצא אצל דונלד טראמפ ופוטין במהירות, כל אימת שרק יחפוץ ובתדירות של ראש מעצמת־על. אני מתבונן במדינאי הזה שמנווט את הממשל האמריקאי להכרה ברורה בירושלים כבירת ישראל, בהעתקת השגרירות, בקיצוץ תקציב אונר"א, בביטול ההסכם עם איראן בנושא פיתוח הגרעין ובאיומים על הפלסטינים. אני צופה בו מרחוק כשהוא מבצע ארכיטקטורה אזורית שבוודאי תבשיל בקרוב עם מצרים, ירדן, סעודיה, קטאר ודובאי ועוד, למלחמה אזורית בטרור האסלאמי ביחד עם ארה"ב במסגרת עסקה אזורית כוללת. אני צופה בו הופך לטראמפ של מדינות אפריקה שמשחרות לפתחו, בקבלות הפנים בהודו, בסין ובכל מקום - ואני גאה.



הייתי שמח עוד יותר אם האיש המוכשר הזה היה פחות שבוי בעניינים פנים־פוליטיים (לשימור הבסיס הימני) ומקדם יותר גם את האינטרס הישראלי המהותי עם הפלסטינים, שהם הבעיה העיקרית שלנו (ולא של אף אחד אחר). זה קשה ואין בדיוק פרטנר מושלם - אבל זו בעייתנו העיקרית. ונתניהו הוא גם פוליטיקאי מוכשר מאוד, תגידו מה שתגידו, הוא יודע לעשות קמפיין, להרחיק מתמודדים פוטנציאליים, הוא מבין ברשתות חברתיות, הוא יודע להחזיק קואליציה, להעניש ולתגמל שרים, וכל זאת בתנאים לא פשוטים. אני מתבונן בו פעם אחר פעם, בדרך שבה הוא מייצג אותנו בעולם עם האנגלית המשובחת ועם השליטה בכל סטארט־אפ ישראלי מבטיח או בכמות החלב שנותנת הרפת הישראלית. אני מתבונן בו ותוהה - עזוב אותך מימין או שמאל, זה "פייק ניוז". אין היום הבדל גדול בין "שתי המדינות" של נתניהו וטראמפ לאלו של אבי גבאי ויצחק הרצוג או יאיר לפיד.



אבל האיש הזה משלם ועוד ישלם מחיר על ההתרחשויות המטורללות בבלפור ועל ארכי־נהנתנות שאיננה יודעת גבולות, ועל מקורביו שנחקרים בפלילים ועל שידע או לא ידע, על ההסתה והפילוג ועל הלשון הקשה נגד העיתונות, המשטרה והפרקליטות - ובסוף, תגידו מה שתגידו, זה סיפור די עצוב. גם אם בחרת נתניהו וגם אם לאו, גם אם ילך הביתה וגם אם ישרוד.



מדינאי על. נתניהו נפגש עם פוטין, צילום: קובי גדעון, לע"מ
מדינאי על. נתניהו נפגש עם פוטין, צילום: קובי גדעון, לע"מ



4. כן, לפרסם: כעורך ראשי לשעבר שאלו אותי השבוע אם הייתי מפרסם את ההקלטות של שרה נתניהו שפורסמו בוואלה ניוז. התשובה שלי היא כן! הייתי מתלבט, חורק שיניים, מתייעץ, אבל בסוף הייתי מפרסם. לא יודע באיזה עמוד או באיזה מיקום במהדורה, אבל כן מפרסם. זו לא החלטה של העורך, אלו הם ביבי ושרה שהחליטו שהיא בכל פריים ובכל הודעה לעיתונות, זו היא שמעורבת במינויים ובקבלת החלטות, היא שתובעת את יגאל סרנה או נתבעת על ידי שירה רבן, מני נפתלי ועוד.



הייתי מפרסם, מכיוון שעל פי יותר ויותר פרסומים, הגברת נתניהו, הגם שלא נבחרה לתפקיד כלשהו, ממלאת תפקיד חשוב בליבת קבלת ההחלטות במדינה ומשפיעה על האיש שכן בחרנו. זוהי אכן ידיעה "רכילותית", אבל חשובה. גם חתונתו של הנסיך מאנגליה היא רכילות חשובה שצריך לפרסם.



משפיעה על האיש שבחרנו. שרה נתניהו, צילום: מרק ישראל סלם
משפיעה על האיש שבחרנו. שרה נתניהו, צילום: מרק ישראל סלם



5. מחיר ההקלטות: הייתי עוזרם בתפקיד אמון של שרים, ראשי מדינה ורמטכ"לים, ולי עצמי היו עוזרים, רל"שים ונהגים. אני נשבע לכם בשבועת הקצין, מהולה בשבועת השומר הצעיר, שמעולם לא הקלטתי אף אחד שאיתו עבדתי (או כל אחד אחר), ואני מקווה מאוד שאנשים ששירתו תחתי בתפקידי אמון - לא הקליטו אותי. המחשבה על כך מצמררת. לא עולה על הדעת שראש ממשלה, שר, רמטכ"ל או שגריר לא יוכלו לדבר במכוניתם ליד מאבטח, נהג או עוזר. ההקלטה של האישיות בידי נושא במשרת אמון היא בזויה וראויה לכל גינוי.



במהלך שנות כהונתי בדובר צה"ל הוקלטו ללא ידיעתי והושמעו בתקשורת חלק משיחותי עם הרמטכ"ל. תאמינו לי שזו הרגשה נוראית, אתה חש כמי שהופשט והוצב בכיכר העיר, עירום ועריה, אתה חש מושפל, מוכה וחסר אונים. נחשפים רגשותיך, חולשותיך ועוד. לא מומלץ. אגב, מאבטחי יחידת האבטחה הממלכתית 730 מעולם לא עשו דבר כזה, וספק אם יעשו זאת בעתיד. החלקים היחידים שעובדים אצלם בראש הם העיניים והאוזניים - לא הפה.



6. שקט אמיתי: השבוע התעניינתי במערכת הביטחון הכיצד זה שכבר שנתיים איננו שומעים בתקשורת ובדוחות ביקורת על כשלים ובעיות באגודה למען החייל? אז ככה: השקט הוא אמיתי ולא מדומה, והוא נובע מכמה מרכיבים: האיחוד, סוף־סוף, בין אל"ח לקרן לב"י, העובדה שבראש הארגון עומד האלוף (במיל') יורם יאיר (יה־יה) שעושה את תפקידו בהתנדבות, והעובדה שכל התרומות מהארץ ומחו"ל מופנות במאה אחוז ליעדן, ואת התקורות של מטה האגודה מממן משרד הביטחון. כל התרומות מכל המקורות לצה"ל נכנסות רק דרך השער של האגודה למען החייל, וכל תרומה נבדקת ומאושרת על ידי ענף מיוחד באכ"א.



האגודה כוללת: פעילות רווחה, בתי חייל, אלפיים לנים מדי לילה, כפרי נופש ומתקנים - שרק יימשך כך. עשייה למען החייל נטו.



הביא לשקט בגזרת העמותה למען החייל. יורם יאיר, צילום: אריאל בשור
הביא לשקט בגזרת העמותה למען החייל. יורם יאיר, צילום: אריאל בשור



7. תמצית הלוחם לעצמאות: כשאני כותב שורות אלה, מנגן רזי ברקאי בגל"צ את "באב אל־וואד" בביצוע המקורי של שושנה דמארי, ודמעות חונקות את גרוני. אני נזכר בחיים גורי ניצב דומם לפני חודשים ספורים עם שלט בידו בפתחת הוואדי ותובע מהממשלה את כבוד לוחמי עצמאות ישראל שלא זכו. עבורי, כבן לפלמ"חניק, כחבר קיבוץ וכקצין בצה"ל, היה גורי תמצית מזוקקת של לוחמים לעצמאות ישראל, לביצור ביטחונה, לאהבה והערכה ללוחמים לדורותיהם, ושל הזיכרון לקורבן הנורא שדמו ספוג באדמת ארצנו הקטנה. עבורי הוא היה מהות האהבה לאדמת הארץ ולעובדיה, של הזמר הנוגה שלא ימוש לעולם ושל הגעגועים לחברת מופת, אור לגויים, ולארץ קטנה וטובה שהדבש בעורקיה.



הגורל זימן אותי לפני כמה שנים לאירוע מיוחד, מרגש ואינטימי שערכו בהרצליה בבית פרטי לכבוד זכייתה של גאולה כהן בפרס ישראל. סביב השולחן ישבו רה"מ אריאל שרון, שמעון פרס, גאולה כהן, חיים גורי, האלוף יוסי בן חנן ונוספים. והנה אני הינוקא מוצא עצמי לפתע מניח ידי על כתפו של גורי והוא על כתפי ומצד שני בן חנן - ואנחנו עוצמים עיניים, מתנועעים חבוקים ושרים את "שיר הרעות" לכבוד גאולה. אשרַי שזכיתי. עבורי גורי סימל את "ההוד וההדר" בנוסח של תנועת העבודה.



אני כואב את לכתו. יהי זכרו ברוך.



סימל הוד והדר. חיים גוריבפלמ"ח, צילום: באדיבות ארכיון הפלמ"ח
סימל הוד והדר. חיים גוריבפלמ"ח, צילום: באדיבות ארכיון הפלמ"ח



8. לחתן את מרגו: לקחתי השבוע את אמא לאה להצגה "לחתן את מרגו", מחזה משעשע שכתבה מלי הורנשטיין מחולון על משפחת עולים מחלב (האבא מדמשק) שהגיעה לשכונת התקווה. בבית ובמקום העבודה של בני משפחת ענתבי (הבן רפאל הלך לקיבוץ ושינה את שם משפחתו לענתות) נחשפים הצופים למסורת יהדות סוריה, לניב הדיבור, לפתגמים, למסורת, למנגינות וגם לשמות המאכלים שמעלים ריר וזיכרונות אצל הצופים.



ההצגה עולה מדי שבועיים־שלושה, ואני ממליץ בחום לכל יוצאי קהילות דמשק וחלב ולכל אלה שמקנאים בנו (והם רבים וטובים) - לכו לראות את "לחתן את מרגו" וקחו את הילדים והנכדים, כי עוד מעט כבר לא יהיה...



שבת שלום.



[email protected]