קשה שלא להזדעזע ממותו הטרגי של בועז ארד. כמו כל אחד אחר, גם אני עצרתי לרגע והיססתי אם תג מחיר החשיפות כמו זו שפורסמה על ארד לא גבוה מדי. אולי כדאי שנטיח אשמה במי שבוחר באומץ רב להיחשף בתקשורת ולספר את סיפורו, לעתים, במקום לגשת לתחנת המשטרה. או אולי כדאי שנאשים את מי שנותן במה לחשיפות אלו, או אולי, כמו במקרה דנן, נלין על בית הספר תלמה ילין, שהפקיר את תלמידיו לאורך השנים, או אולי בכלל נבוא בדברים עם המשטרה, שקיבלה דיווח ממאקו על איומיו של ארד שישים שם לחייו ובכל זאת לא הצליחה למנוע זאת.

ואולי בכלל אנו צריכים לשאול עצמנו שאלות אחרות, כמו עד כמה כוחה של התקשורת התעצם בשנים האחרונות. עד כדי כך שהיא הפכה להיות גורם אכיפה לא רשמי במדינה. כזה ששופט ועורף ראשים במהרה, מבלי לנהל בכלל משפט הוגן ותקני, שמגיע על פי החוק ל"נאשם". הרי זה לא משנה עד כמה העבודה העיתונאית נעשית באופן מקצועי והגון, עונש השיימינג התקשורתי שנושא את דגל הפומביות גובה מחיר יקר, וייתכן שאף חמור יותר מריצוי שנות מאסר בכלא. אז איפה עובר אותו קו אדום בין תפקידה של התקשורת לחתור אחר האמת לבין פיקוח נפש?
 

שאלות אלו חשובות, אבל אל תתבלבלו לרגע בחשיבות אחרת, חשובה לא פחות – חשיפת תחקירים מהסוג שראינו במקרה של ארד. אסור לתת לרגש החמלה להתל בנו או לנסות לעצור מבעדנו להוציא את הצדק לאור. בשביל לחולל שינוי שורשי בתודעה ובדפוס התנהגות, שעד היום היה שכיח, צריך לשלם מחיר כבד, לעתים אפילו מחיר של נפש אדם, בשם המטרה הנעלה. בשם החברה המתוקנת שנשיג בעתיד.

בית ספר תלמה ילין, גבעתיים. צילום: יוסי אלוניבית ספר תלמה ילין, גבעתיים. צילום: יוסי אלוני


הרי במלחמה, כמו במלחמה – כל האמצעים כשרים ואנו נמצאים בעיצומה של אותה מלחמה. אל לנו לסגת מכוח ההרתעה שהשגנו. עלינו לראות במקרים כמו זה של אלכס גלעדי ואחרים, שמנסים להפחיד אותנו עם תביעות השתקה של לשון הרע, ואפילו במקרה הקיצוני של ארד שנטל את חייו, עוד אבני בוחן ונקודת ציון חשובות במערכה.