סוף־סוף מצאתי את הייעוד האמיתי שלי: הכנת סנדוויצ'ים עם קוטג' ועגבנייה באמצע הלילה. ואם תרצו את זה בצורה מדויקת יותר: הכנת סנדוויצ'ים עם קוטג' ועגבנייה באמצע הלילה - תוך כדי צפייה בסרטים דוקומנטריים על מלחמת העולם השנייה (בדגש על המתקפה הגרעינית על יפן).

זו ההתמחות האמיתית שלי. אני מגיח באמצע הלילה, כמעט בחשאי, מרוכז במטרה, פותח את המקרר, לוקח את הקוטג' 9% ואת העגבנייה האדומה, זורק אותן על פרוסת לחם, לוקח צלחת מהארון, שם את הסנדוויץ' על הצלחת ומתחיל לצעוד בחזרה לסלון - שם מחכה לי דוקו על "פרויקט מנהטן" והפצצת הירושימה.

אני צועד בקצב אטי, לוקח את הזמן שלי, יש לי אורך נשימה ויש לי מוטיבציה, הוויטאליות מניעה אותי, ופתאום אני מאושר. פתאום ככה, בדרך לסלון, באמצע הלילה, יחד עם הסנדוויץ', בחסות ערוץ ההיסטוריה והמקרר, אני מאושר. ואני לא אחד כזה שממהר להכריז שהוא מאושר, ממש לא. אושר הוא אינו מצב צבירה שכיח אצלי.

רוב הזמן אני לא מאושר, זה כמעט פרינציפ אצלי. רוב הימים חולפים עלי בליווי של רעש בלתי פוסק שלא נותן לי מנוחה. רעש מסיבי, אקטיבי, כרוני, שלא פוסק לעולם. קוראים לזה, אני מניח, רעש החברה המערבית: צלצולי סלולריים, כלי רכב מכל הסוגים שנוסעים בלי הפסקה, טלוויזיות ששופכות עלי תוכן רותח, פלזמות ומסכי LCD עם ה־HD וה־VOD שלהם, פרסומות קופצות באינטרנט, מיקרוגלים שמצפצפים את הצפצוף המעצבן שלהם, קופות רושמות שנפתחות ונסגרות, שקשוק כנפיים של ציפורים חולפות ושיחות של אנשים, המון שיחות. שיחות אישיות, שיחות קבוצתיות, שיחות עצבניות, שיחות עדינות, שיחות מהירות, שיחות אטיות, שיחות לאורך, שיחות לרוחב, שיחות מונוטוניות, שיחות סלולריות, שיחות צפופות, שיחות חלולות ושיחות כבדות. זה אף פעם לא נגמר, וזה אף פעם לא נותן לי מנוחה.

לפחות 90% מהיום שלי עובר עלי בבהלה מוחלטת, בניסיונות להתחמק מאותם רעשי לוואי שהמציאות שלנו מייצרת. את שאר הזמן אני מעביר במתכונת של פחדים שקופצים עלי מכל כיוון ובפרנויה שמנסה לשכנע אותי שמה שמתרחש סביבי איננו כל הסיפור, איננו הסיפור המלא, אלא רק גרסה מצונזרת/ערוכה. ואני לא רגוע מזה.

כל הרעשים האלה והחרדות והפחדים שהם מייצרים לא נותנים לי מנוחה וזורעים בי טרור נפשי שלא עוצר לרגע. אבל מדי פעם, אי־שם באמצע הלילה, בין 11 ל־2 בלילה, כשאני נודד מהסלון אל עבר המטבח עם מטרה ברורה ומוצדקת, פתאום הכל נרגע, הווליום של העולם סביבי נחלש, פתאום יש לי קצת שקט בראש.

על המסך בסלון הנשיא הארי טרומן מחליט שיום הדין הגיע ונותן הוראה לחמש את מטוסי ההפצצה בנשק גרעיני. עוד מעט הפצצה הראשונה כבר תנחת על הירושימה. זה יקרה בשעה 8:16 בבוקר, ובשעה 8:16 בערב כבר יהיו 83 אלף גופות ברחבי העיר היפנית.

אבל לי, במטבח, יש זמן, ההיסטוריה מחכה לי. אני מוציא את הקוטג' ואת העגבנייה מהמקרר בנינוחות אבסולוטית סטייל הארי קרישנה, כזו שמחלחלת לכל האיברים בחמימות, וטוב לי עם המצב הנוכחי. המצב הנוכחי נוחת עלי ומתלבש עלי בעדינות, ברכות.

פתאום אני מאושר לעמוד סתם ככה במטבח, לבדי, בתוך דממה מוחלטת, ולהרכיב לי את הסנדוויץ' הידוע של קוטג' 9% עם פרוסות עגבנייה דקות, בדיוק כמו שרינה - המטפלת שלי בבית הילדים בקיבוץ שבו גדלתי - הייתה מכינה. ופתאום הלבד שלי באמצע הלילה הופך מבדידות לחירות. ואני כבר לא טרוד בכל ההכנות המנטליות והפרוצדורליות שיביא עלי יום המחרת - טופס ״גרירת ותק״ שאני צריך להביא מקופת החולים שעזבתי לקופת החולים החדשה שאליה הצטרפתי; כרטיס האשראי החדש שאני צריך לאסוף מהבנק; ההרשמה באתר של משרד הפנים לחידוש הדרכון שבטח תסתבך; המסנן החדש של התמי־4 שאני צריך להתקין; עשרות המיילים שאני צריך להחזיר. כל זה כבר לא משגע לי את המחשבה.

באותם הרגעים אינני יותר ממומחה לענייני הכנת סנדוויצ'ים באמצע הלילה וסרטים דוקומנטריים על מלחמת העולם השנייה. וטוב לי עם זה. אני לא רוצה להיות משהו אחר, אני לא רוצה להיות מישהו אחר, ואני לא רוצה להיות בשום מקום אחר. טוב לי עם הקיום של עצמי, עם מצב העניינים הנוכחי. ואני יודע שחוץ מהסנדוויץ' ומלחמת העולם השנייה, כלום לא באמת חשוב. כל השאר - הצומח, הדומם, הנושם, הזוחל, המצפצף, הנוזל, המדבר והמטריד - כל כך מיותר ולא נחוץ. כל כך צדדי, כל כך מינורי, כל כך סתמי.

כמומחה לענייני סנדוויצ'ים באמצע הלילה ומלחמות עולם למדתי שבקלות אפשר היה לגמור את מלחמת העולם השנייה גם בלי שימוש בפצצות האטום. ושהאושר, בדיוק כמו סנדוויצ'ים באמצע הלילה, הוא דבר שבא והולך.