הרבה שותפי סוד נצברים לנו במהלך החיים, וכל אחד מהם שומר איתו איזשהו פרט שידוע רק לנו ולו. ויש גם שותפים שאינם דווקא בני אדם. למשל, המדרכה מעל בית הוריי. המדרכה הזו, בשדרות הרצל, אילו יכלה לדבר, הייתה מספרת על ערבי השבת ההם, כשהיינו מתייצבות בהן לבושות עם מעט בד יחסית לעונה ולמידותינו התרומיות, מניפות יד אל על וצדות טרמפים לכיוון תלפיות.

זו הייתה המשוכה העיקרית אחרי שדילגנו בחוצפה על משוכת הגיל במועדון ההאנגר, שבעליו היה כמדומני איש הלילה הראשון שהבין שבני אדם הם תאבי מעמדות, ולכן המציא את כניסת ה־VIP, מעל גיל 18, כמובן. אלא שאנחנו היינו ורי אימפורטנט בעיני עצמנו, הגם ש־18 לא נראה באופק. בין האנשים שלקחו אותנו באדיבותם היו כל מיני. היו שם קשישים (בני גילי היום, אמא'לה) שזיהו את הסכנה בעובדה ששתיים או שלוש נערות עומדות על אם הכביש ותופסות טרמפים. היו כאלה שהיו משוכנעים שיצא להם משהו מאיתנו, והיה גם ההוא, עם הרכב המכוסח ,שאמר לי: חכי, אני עוצר פה ברוממה דקה. רוממה של אז טרם עטתה את צלם מאה שערים כמו היום. היו בה בתים יפים, ובקצה שלה, במקום שהייתה בו אפלה גדולה, עמדה חורבה מארץ החורבות. הוא נכנס לשם, יצא עם איזו חבילה, התיישב באוטו והמשיך לתלפיות.

הדקות האלה עברו כמו נצח. הייתי נורא רוצה לשתף שנבהלתי וקפאתי. שברגעים האלה, בחסות החשכה, ניקרה בי ההבנה שאני עושה פה שטות גדולה, ומי יודע איזו עסקה מתבצעת פה, ואולי זה איזה רוצח או סוחר סמים והנה, מחר יודיעו בחדשות שמצאו חלקים ממני. אבל לא. קלות הדעת הרב־מערכתית של גיל ההתבגרות לא נתנה לי לראות כלום. אני יש לי מועדון להגיע אליו, סליחה, פעם קראו לזה דיסקוטק, וכל היתר לא חשוב. "איפה היו ההורים שלה?", אני שומעת את הקולות שלכם ואת הצקצוקים. ובכן: הם היו בבית אחרי שבוע עבודה מפרך, והאמינו שהילדה שלהם, המחונכת, הצייתנית, החכמה והאחראית, לוקחת עם חברותיה מונית באופן מסודר. שזה בדיוק מה שקרה, אבל הפוך.

***

בשבוע שעבר חזרתי עם מ' מחוג הדרינק השבועי שלאחרונה הכרזתי עליו באופן רשמי. השעה הייתה אחת בלילה ועברנו שם, בשדרות הרצל. קצת לפני הפנייה לבית, זינקו לתוך הכביש שלושה ילדים. אני מעריכה שהם בני 16. עצרנו. "אני צריך להגיע לתחנה המרכזית", אמר לי אחד מהם. הפטרתי איזו התנצלות על זה שאנחנו גרות ממש קרוב והמשכנו לנסוע, אבל אחרי 100 מטרים הסתכלנו אחת על השנייה ומ' עצרה. לא היינו צריכות להגיד כלום. ירדתי מהאוטו והרבצתי צעידה מופתית כמו בוגרת מצטיינת של חוג דרינק שממש לא רוצה לפגוש ינשוף.

אחרי סמול טוק (איך קוראים לכם ולמה אתם עומדים באמצע הלילה באמצע הכביש), נתנו להם כסף, שייקחו מונית. הם היו נבוכים. לא אמרתי להם שאני מסתכלת עליהם ורואה את עצמי לפני כמה שנים, וכמה טוב שהיה לי מספיק מזל שאני עדיין עומדת כאן היום. מצאתי את עצמי אומרת: "אני מסתכלת עליכם ורואה את הילדים שלי. אני ממש לא רוצה לחשוב שהם עושים את מה שאתם עושים. קחו את הכסף, תעצרו מונית, ואני מחלצת מכם הבטחה: אתם מתקשרים אלי להגיד לי שהגעתם הביתה. ובחייכם, תעשו חישוב של זמנים ותספיקו בפעם הבאה את הרכבת הקלה או האוטובוס האחרון. אל תעשו את זה יותר. לכו תדעו מי יושב באוטו שיעצור לכם". נתתי להם את מספר הטלפון, לא לפני שהתרעתי בפניהם שאני לא הולכת לישון עד שאני שומעת אותם.

אחרי 20 דקות הנייד שלי צלצל. "כרמית, זה אני. הגעתי. תודה רבה. נשאר עודף ואני רוצה להחזיר לך", אמר לי הילד החמוד הזה, שלא יודע בכלל שהוא עדיין ילד. ואני עניתי שיקפל קטן־קטן את השטר שנשאר וישמור אותו בתא סודי לפעם הבאה שבה אולי, רק אולי, הוא ייתקע. "החיים שלך צריכים להיות לך יקרים לפחות כמו שהם יקרים לי", אמרתי.

העודף שנותר לו אולי לא באמת יוביל אותו למחוז חפצו, אבל השטר הצנוע הזה, המגולגל, יזכיר לו שיש אישה אחת, שהוא לא מכיר בכלל ואכפת לה ממנו. ואולי, יום אחד, כשיהיה גדול, הוא יחלוף על פניה של חבורת נערים שאין להם מושג איך אומדים סכנות. ואז הוא ייזכר בה, יעצור, יסתכל להם בעיניים ויזכיר להם שהחיים הם דבר יקר. 

עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 13)

דודה שלי היא הדודה הכי טובה והכי יצירתית בעולם. היא כל הזמן עושה פעילויות עם הילדים שלה, ולפעמים אפילו הולכת איתם לחנויות יצירה וקונה איתם כל מיני דברים שיוכלו אחר כך לשבת בבית ולהכין מהם יצירות. מה שאני הולך לספר עליו הוא בשביל אנשים כמו דודה שלי, וגם בשביל אנשים כמו אחותה, שהם פחות טובים בדברים האלה. "שיקי קיט" זו ערכת יצירה חווייתית לילדים. היא מגיעה בכל מיני נושאים ולכל מיני אירועים: ימי הולדת, יום המשפחה, פורים וגם זהירות בדרכים. יש בה את כל החומרים שצריך וקישור לסרטונים מצולמים המדגימים את תהליך היצירה. למשל, ראיתי את ערכת "תאריכים שזוכרים", שיש בה לוח עץ עם משטח שעם + מסגרת לתמונה/ברכה + 2 אטבי תלייה לפתקים, דבק, אבנים נדבקות, מילים להדבקה ועוד דברים. לא פחות חשוב זה הסרטון, שמדגים בדיוק איך עושים ומה. אמא ישר אמרה: "הנה פתרון להורים שמארחים בבית קבוצת ילדים. במקום ללכת ולקושש פריט־פריט, זה מגיע מסודר". 

"שיקי קיט", מחיר ערכת יצירה ליחיד: 49.9 שקלים; ערכה לחמישה משתתפים: 125 שקלים; ערכה ל־20 משתתפים: 300 שקלים,

www.shiki-kit.co.il, טלפון: 04-8344424




המלצת תרבות

על הסדרה "ברבאבא", שמקורה בצרפתית, נהוג לדבר כעל סדרה שבבסיסה קבלת השונה. כך חשבתי לאורך כל שנות ילדותי, כשנצמדתי לתרגום הנפלא של אורי סלע. עם צאת התרגום החדש של יורם טהרלב, שבתי לקריאה נוספת. האיורים נותרו בעינם, והתרגום הרענן של טהרלב מנסה לייצר התאמות לילדי שנות האלפיים (יש אפילו קריצה לכיוון "האח הגדול"). העלילה נותרה כמובן אותה עלילה, ומלווה את ברבאבא מעת שהיה גרעין באדמה בטיפוחו של דן הגנן, דרך צאתו לעולם, אי־קבלתו בגלל צורתו השונה, מציאת בת זוג מאותו זן העמדת ברביונים, מעשי גבורה ועד התקבלות על ידי הסביבה.

כור ההיתוך הוא שיצר מוזיקה עשירה ומיוחדת במינה. סדרת "ברבאבא. צילום: יוני רייף

טהרלב, כידוע, חיבר את מילות השיר המפורסם: "ברבאבא נולד בגינה/ הוא נולד בין עצים ופרחים/ אך בגלל שהייתה לו צורה משונה/ צחקו עליו כל הילדים". לא יודעת איך זה עבר לי ליד האוזן עד הקריאה במהדורה החדשה של "קלסיקלטת", אבל אם כבר לקרוא את הספר עם הילדים, שיהיה לא רק בשם הנוסטלגיה, אלא בשם הקריאה הביקורתית והמסקנה המתבקשת: השונה לא צריך להוכיח את עצמו בפני אף אחד. אז מה אם הוא שונה.

"ברבאבא – אין כמוך בעולם", "הבית של ברבאבא" ו"בית הספר של ברבאבא", מאת אנט טיסון וטלוס טילור, תרגום: יורם טהרלב, בהוצאת "קלסיקלטת", מחיר: 80 שקלים