כמו בכל תחומי החיים בישראל, גם במערכת המשפט קשה להבין ולהבחין מי משפיע על מי: השטחים על הקו הירוק או הקו הירוק על השטחים. כבר לפני שש שנים הציע נשיא בתי המשפט הצבאיים בשטחים, אלוף משנה אהרון מניות, מתנחל מאפרת, להחיל את החוק הישראלי בשטחים. גם ללא מחקר מסודר אני מניח שיש כאן זרם חילופין טבעי, ובמכונה המשפטית אלה הם אותם ברגים אנושיים. בלי להיכנס לפרטים הטכניים (שרובם ככולם זרים לי) של כפיפויות והבחנות בין דין צבאי בשטחים כבושים לבין דין אזרחי, מדובר על פניו במערכת שהסתאבה.

המקרה של עהד תמימי הוא אחד מאלפי משפטים מעוותים, שלא לומר אכזריים, של בתי הדין הצבאיים באירועים שבהם מעורבים פלסטינים, תחת הכותרת "פגיעה בביטחון המדינה". אין חולק על כך שפשיעה לאומנית מחייבת טיפול חמור למען יראו וייראו. הבעיה היא שלעונש "חמור" יש קנה מידה משלו, וההתעללות בכל מקרה שבו מעורב פלסטיני היא עניין מתחום נפש יהודי הומייה ולא מתחום הסביר המשפטי.

אל תחשבו אפילו לבקש דוגמאות. הרשימה בטור אנכי היא מכאן ועד הירח. הרהור חולף על הטיפול ה"משפטי" בנערה הסוטרת יעשה את העבודה. השופט הצבאי חיים בלילטי האריך את מעצרה עד תום ההליכים, משום שהיא מהווה "מסוכנות ברורה, שספק רב אם ניתן לאיינה בחלופת מעצר". היא עצמה צפויה לעונש לא מידתי. הייתי רוצה להתדיין עם כבוד השופט על ההשלכות של פסיקתו, אבל מדובר בתערובת של רוע שמשחקת הישר לידי כל מקטרג מזדמן.

אגב, אחרי הקראת ההחלטה של בלילטי, הסתובב בקהל אחד מוריס הירש, שעד נובמבר 2016 היה ראש התביעה הצבאית בגדה. ככזה הוא חתם על אלפי כתבי אישום נגד אלפי פלסטינים. עכשיו הוא חילק שם כרוז שמסביר את מסוכנותה של תמימי. או למשל השופט הצבאי במיל' אדריאן אגסי, שבראיון לערוץ 7 אמר: "לדעתי לא היה צריך להביא מחבלים עם דם על הידיים לבית המשפט חיים. ברגע שפתחת את התיק הפסדת בקרב". "לא פעם ולא פעמיים עמדו בפנַי עצורים ששפטתי אותם מספר שנים קודם לכן. כשהזכרתי להם ששפטתי אותם לפני כמה שנים, הם אמרו לי: 'נכון, אבל הממשלה המטומטמת שלך שחררה אותנו בעסקת שחרור'". לדעת אגסי: "העם צריך לדעת שלממשלות ישראל לא אכפת מהאזרחים שלהן, כי הם נותנים למחבלים לשבת בבית מלון חמישה כוכבים ולשחק".

זה המקום שבו מחלחל שיתוף הפעולה, בהשראה, כמובן, של ראשי מערכת המשפט עם בתי הדין הצבאיים. לשרת המשפטים איילת שקד יש רעיונות משלה כיצד אמור החוק לעבוד, וזו זכותה. את הגיגיה היא פרסמה בכתב עת לאומני־דתי "השילוח" בכותרת: "מסילות אל המשילות" (היה שם גם מאמר אנטי להט"בי כראוי ליומרה האינטלקטואלית של כתב העת). באירוע לכבוד פרישתו של השופט אליהו רובינשטיין, אמרה המשנה ליועמ"ש דינה זילבר בסוגיית אכיפת החוק בשטחים כי "את דרכי השלום של אלי (אליקים רובינשטיין) החליפו מסילות אל המשילות". המתנחלים תפסו טרמפ והרימו קול זעקה.

איילת שקד. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מנדלבליט זימן את זילבר לשיחת נזיפה. בהמשך קיצץ את סמכויותיה בסוגיית אכיפת החוק בשטחים. מכאן ואילך היא תעסוק רק בתחום הביטחוני, שם ממילא היועצים המשפטיים של השב"כ מנהלים את המשחק והשופטים הם רק חותמת הגומי. תחומי האחריות הנוספים שלה יועברו לשלושה משנים אחרים של היועץ. רז נזרי יטפל בהשוואת החקיקה לזו שבתחומי הקו הירוק (זחילה לכיוון סיפוח), ארז קמיניץ יטפל בתכנון ובנייה ובמקרקעין (אינתיפאדה לנצח), ורועי שיינדורף ירכז את הסוגיות הבינלאומיות (טראמפ יגבה). בכל השאר יטפלו בלילטי, הירש ואגסי.

השילוש הקדוש

כביכול שניהם שונים לגמרי. למעשה הם משלימים זה את זו באורח שבו שניהם מפיקים את המרב זה מזו. איילת שקד ואפי נוה. היא שרת המשפטים, והוא ראש לשכת עורכי הדין. יחד עם היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט הם מנהלים את מה שמכונה "מערכת החוק והמשפט" הישראלית. אם להתעלם מהממבו־ג'מבו הממלכתי והאידיאולוגי של שלושתם, אזי שקד נעולה על כוח והכרה, אצל נוה זה כסף, כבוד וכיף, ומנדלבליט מתנהל עקב בצד אגודל במטרה להגיע לעליון.

בינתיים מי שמנהלת את ההצגה היא שקד, והאישה הזו יודעת לעבוד. כל אישה צעירה נושאת בתיקה מגוון חומרי הישרדות למקרה שהעולם יקרוס כשהיא מלהטטת קצרת נשימה ממשימה למשימה. שקד עולה כל כולה עם לו"ז משימתי מטורף, והכל ברגוע, בקצב נשימה מדיטטיבי ומשהו חייזרי בטון הדיבור.

מאז שנבחרה לכנסת היא משרתת בהצטיינות את מטרות הבית היהודי כשהיא יורה לכל הכיוונים. חוק הלאום? צ'ק. גירוש מסתננים? צ'ק ("מהווים סכנה לאופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה וגורמים לנזקים כלכליים קשים"). תביעות וקנסות נגד ארגונים עוינים? צ'ק (עד 45% מסך התרומה). מיידי אבנים? צ'ק (עד 10 שנות מאסר על יידוי אבנים, 20 אם הוכחה כוונה לפגוע).

בקרוב ייערך סיבוב בחירות נוסף לבית המשפט העליון. אורי שוהם ויורם דנציגר יפרשו, ועל מקומם יינטש קרב בין שקד לנשיאה הנוכחית אסתר חיות. יש ארצות, פולין למשל, שבהן שר המשפטים יכול לפטר שופט. שקד לא זקוקה (עדיין) לסמכות הזו. יש לה את אפי נוה. מול שני אלה מנדלבליט הוא כמעט קדוש, וזה בדיוק מה שהקואליציה הלאומנית־דתית זקוקה לו.

העניין עם מנדלבליט בימים האלה הוא ה"התלבטות" שלו. ההנחה הסבירה והאנושית היא שהוא לא רוצה לפגוע בראש הממשלה בגלל קרבה, מחויבות, אידיאולוגיה וכו', ובעיקר משום שנתניהו עדיין על הסוס, ולך דע אלו שדים הוא יגייס כדי להישאר שם. לכן ההתלבטות האמיתית של מנדלבליט היא בין מצב (1) שבו נתניהו שורד כשהוא נחלץ בגין הסעיפים שהיועמ"ש יודע שיש בהם פוטנציאל זיכוי. יחד איתו שורדת הקואליציה הלאומנית־דתית והוא עצמו בדרך לעליון; לבין מצב (2) שבו הוא מגיש כתב אישום הכולל שוחד, מאיץ את שאר החקירות מהצוללות עד בזק ומרים להנחתה לתקשורת ולציבור. כך גם ייצא גבר, גם יסלול את דרכו לעליון וגם ימנע מעצמו קלון כמשת"פ.

tguvot@maariv.co.il