1
נדמה שהדעה הרווחת השבוע, שלפיה "אלשיך הבטיח הפתעות, וקיים", הייתה מעט מוגזמת. נכון, לא ידענו דבר על עניין "חוק מילצ'ן", אבל לפחות כפי שהוא מוצג עד עכשיו, ובהסתייגות הראויה נוכח העובדה שלא ראינו את חומר הראיות, זה לא נראה כמו הסיפור הגדול של התיק הזה. בסך הכל, אם לשפוט לפי מה שגילינו השבוע, העיתונות עשתה במהלך השנה האחרונה עבודה לגמרי לא רעה, כשחשפה לפני הציבור הישראלי כמעט את כל מה שחשוב בתיקי נתניהו.
אז מה הדבר המשמעותי שקרה בכל זאת השבוע? שאירוע בלתי חשוב שכלל לא היה צריך להתרחש, הוא שחולל את הסערה הגדולה של הימים האחרונים. משטרת ישראל, שלעמדתה בשאלה אם להעמיד את בנימין נתניהו לדין על שוחד או לסגור לו את כל התיקים כולם אין שום משקל, מצאה לנכון לספר לנו מה היא חושבת, בתחום שבו למה שהיא חושבת אין שום חשיבות. אפשר לחזור לדוגמאות העבר מתיקי אריאל שרון ובנימין נתניהו ועד לתיק אביחי מנדלבליט בפרשת הרפז, כדי להבהיר עד כמה להמלצות המשטרה אין משקל. אבל זה מיותר. די בכך שנזכיר שלהמלצות המשטרה אין משקל כי המחוקק לא נתן להן משקל. ככה פשוט.
ההחלטה מה לעשות בתיק נתניהו, כמו בכל תיק דומה אחר, תתקבל על ידי היועץ המשפטי לממשלה. וכשהיועץ יישב להכריע, עמדתו של תת־ניצב כורש ברנור, ראש יאח"ה, תהיה רלוונטית עבורו בערך כמו עמדתו של ח"כ דודי אמסלם. מה שעשתה המשטרה השבוע היה מהלך פוליטי גס, ותו לא. לא פוליטי במובן הרגיל אצלנו, של ימין מול שמאל, או של הליכוד מול העבודה. פוליטי במובן של פוליטיקת מאבק בין ארגונים.
כי מה עשתה המשטרה? פרסמה מסמך שניתן להתייחס אליו כאל מסמך שאיפות, מסמך תפילות או מסמך הגיגים, וחוללה כאן מהומת אלוהים. חוק ההמלצות, שעלה לסדר היום לפני כמה חודשים, היה רע בגלל הנסיבות הספציפיות שהעלו אותו לסדר היום בעת הזו, אבל מי שהיה צריך הוכחה עד כמה הוא היה נחוץ, קיבל אותה השבוע. מדינה שלמה סוערת וגועשת על רקע חתיכת נייר שלאיש במערכת אכיפת החוק אין חובה להתייחס אליה ברצינות.
לא סתם המדינה סוערת. ברמה התיאורטית, אם הלחץ שהופעל על משה כחלון היה מעט יותר אפקטיבי, היינו יכולים למצוא את עצמנו היום אחרי נפילת ממשלה ולפני בחירות חדשות. זה לגיטימי לחשוב שמה שידענו חודשים ארוכים על המתנות, די בו כדי להפיל את הממשלה. אבל את זה, כאמור, ידענו מזמן. המחשבה שמסמך חסר חשיבות, שחובר על ידי אנשים שדעתם אינה רלוונטית, היה בכוחו לטלטל את כל המערכת הפוליטית, היא מחשבה בלתי נסבלת.
מה כבר קרה, יהיה מי שישאל. אם ממילא היועץ הוא שצריך להחליט בסופו של דבר, מה אכפת לנו שגם המשטרה מביעה את עמדתה? הו, כאן הנקודה. כי מה שעשתה המשטרה ליועץ המשפטי היה תרגיל ברור ושקוף, כשבחרה ללכת על המקסימום. שוחד בתיק 1000, שוחד בתיק 2000. עכשיו נראה אותך סוגר את התיק, אמרו בעצם החוקרים לאביחי מנדלבליט. ובמובן הזה, המלצות המשטרה השבוע היו סוג של סחיטה באיומים.
כי מה אכפת לה, למשטרה, להמליץ? איזה סיכון היא לוקחת כשהיא מצביעה על שוחד כפול? מבחינתה זה מהלך של WinWin situation. אם מנדלבליט יאמץ את המלצותיה, יגיש כתב אישום ויביא להרשעת נתניהו, חוקרי להב 433 ייזכרו כמי שניהלו חקירה מפוארת שבסופה הכניסו ראש ממשלה מכהן לכלא. ואם היועץ יגלה שהם הגזימו, ושאין בראיות שהביאו כדי להעמיד את נתניהו לדין? או אז אלשיך יוכל להציג את עצמו כמי שנלחם בשחיתות, בעוד מנדלבליט יוצג כמי שבחר לעצום מולה עיניים ולסלוח לה. אם תרצו, יש למשטרה מאה אחוז אחריות לבלגן שנוצר השבוע, ואפס אחוז אחריות למה שיקרה בסופו של דבר.
זה נכון, ניסו להסביר חלק מהחוכמולוגים, אבל ממילא היועץ המשפטי לממשלה מלווה את התיק מקרוב, וממילא המשטרה עובדת בצמוד אליו, ולכן ממילא עמדתה של המשטרה תהיה בסבירות גבוהה גם עמדתו שלו. ראשית, לו זה היה נכון, היועץ היה מוסר את החלטתו כבר היום ולא בעוד חודשים ארוכים, כפי שצפוי שיקרה. שנית, בדיוק מהמקום הזה הגיעה תגובת גורמים בפרקליטות המדינה, כפי שהביא אותה ביום רביעי גיא פלג במהדורת החדשות. "התיק לא בשל", אמרו בפרקליטות, "לא לכל הנטען בהמלצות יש כיסוי ראייתי. המשטרה ניפחה את בלון ההמלצות עד הסוף, ועכשיו כל נסיגה מזה תיראה כהתרסקות. במשטרה רשמו צ'ק, שבפרקליטות יצטרכו לפרוע".
ביום חמישי בבוקר התראיין פרקליט המדינה לשעבר, ערן שנדר, בתוכניתם של ירון דקל ועמית סגל בגל"צ. שנדר הבהיר אומנם שהיועץ לא צריך להתחשב בהמלצות המשטרה, אבל הסביר שמכיוון שהחוקרים הם שגבו את עשרות העדויות, יש להניח שהעמדה שהציגו איננה מנותקת מהמציאות. "אז יכול להיות שזה לא יהיה סעיף כזה, אלא סעיף אחר", העיר. אבל זה בדיוק העניין. שהסיפור הזה חשוב מדי מכדי שנשחק פה עם הסעיפים, כאילו זה לא באמת חשוב באיזה סעיף מדובר, וכאילו לא יקרה אסון גדול אם המשטרה העריכה שוחד והיועץ ילך בסופו של דבר על הפרת אמונים.
המלצות המשטרה אינן טור בעיתון. המלצות המשטרה הן לא מאמר של פרשן שמעריך איך העסק הולך להיגמר, ובמקרה הכי גרוע בסוף הדרך יתברר שטעה קצת פה ושם. על השולחן נמצא כאן עניינו של ראש הממשלה. על השולחן נמצא כאן עניינה של הממשלה. על השולחן נמצא כאן ענייננו שלנו. וכל העסק חשוב מדי מכדי לאפשר לו להתנהל בצורה שרלטנית שכזו. אם היועץ המשפטי לממשלה יכול להכריע בתיק הזה תוך התעלמות מעמדתם של חוקרי המשטרה, ואם ראינו כבר בעבר שאת עמדת חוקרי המשטרה היועץ יכול לנפנף ממש כאילו הייתה עמדתו של הנהג בקו 417 או של השוער של מכבי נתניה, אז הגיע הזמן להפסיק עם ההצגה הזו פעם אחת ולתמיד.
# # #
ואחרי כל זה, כמה הערות שחשוב להשמיע בסופו של השבוע הזה:
א. כל הדברים שנכתבו לעיל לא באים להמעיט כהוא זה מהחומרה שבקבלת המתנות. הדברים נכתבו בטור הזה בעבר, ומכיוון שכאמור לא התחדש בעניינם השבוע דבר, אין טעם לשוב ולמחזר אותם. כך לגבי המתנות, כך לגבי הימצאותו של נתניהו בניגוד עניינים. כן שוחד או לא שוחד, ברור שראש הממשלה לא יכול היה לעסוק בעניינים הנוגעים לארנון מילצ'ן חברו, בין שהיטיב איתו כטענת המשטרה, בין שהזיק לו, כטענתו שלו.
ב. הדברים שנשא שר החינוך, נפתלי בנט, בכנס השלטון המקומי, יום למחרת פרסום המלצות המשטרה בעניינו של ראש הממשלה, היו החשובים ביותר שנישאו השבוע בהקשר הזה. כשמצד אחד, אנשי הליכוד, שמוכנים לתת תעודת הכשר מראש לכל מה שיעשה נתניהו, ומן הצד השני חברי האופוזיציה שלא היו צריכים את החקירות כדי לדעת שהוא גדול המושחתים, ראוי היה לשמוע כמה מושכלות יסוד. ראש ממשלה, הבהיר יו"ר הבית היהודי, לא צריך להתנהג כסגפן, אבל הוא צריך לשמש דוגמה לציבור הישראלי בכלל ולנוער הישראלי בפרט. מצד אחד, עומדת לו חזקת החפות, המחייבת להמתין לכל הפחות עד שהיועץ המשפטי לממשלה יאמר את דברו. מצד שני, מנהיג לא צריך לקבל מתנות כאלה ממיליארדרים, כי ככה לא מחנכים דור צעיר לערכים, וככה לא חונכנו אנו.
ג. אמון הציבור במשטרה מרוח על הרצפה כבר הרבה שנים. רוני אלשיך לא גרם לו, הוא רק הרים לו את תרומתו הצנועה. הראיון שלו אצל אילנה דיין, במועד שבו ניתן ובאופן שבו ניתן, כשהוא מעמיד את עצמו ראש בראש מול נתניהו, תדלק בסלסלה של טיעונים את כל מי שממילא לא האמינו לאף מילה של המשטרה בתיק הזה. בסוגיה הזו לפחות אפשר להתחבר אל דבריו של נתניהו. אם אלשיך חושב שגורמים שקשורים לראש הממשלה עקבו אחרי חוקריו של נתניהו, ולא עשה עם זה כלום חוץ מלדבר על זה בתקשורת, יש פה בעיה. אם ניצב רוני ריטמן, מפקד להב, חושב שנתניהו וסביבתו הם שאחראים לתלונה נגדו על הטרדה מינית, הוא לא יכול לגעת בתיק הזה. אני לא מכיר את ריטמן ברמה האישית, אבל אני יכול להעיד על עצמי, שאם הייתי חושד במישהו שהוא אחראי לתיק פלילי שנתפר לי, הייתי מתקשה מאוד לטפל בעניינו באופן נקי.
ד. תיק 2000 מחייב את אוהדי נתניהו ו/או את שוחרי "ישראל היום" לשאול את עצמם כמה שאלות. העובדות היבשות מלמדות שבנימין נתניהו נהג איתם בסטנדרט כפול. על הבמה, יחד איתם, הוא תקף את נוני מוזס והציג אותו כאויב הימין, כשטן הגדול וכאיש שכל מטרתו להפיל את הממשלה ולהמליך את השמאל. מאחורי הקלעים, כך התברר, הוא נפגש איתו לא פעם ולא פעמיים, כשעל השולחן האפשרות לפגוע ב"ישראל היום" כדי לסייע למוזס, שיסייע לנתניהו. העובדה שכל זה מחליק לתומכי נתניהו בגרון, היא פלא גדול.
ה. ההתבטאות של ח"כ דוד אמסלם על יאיר לפיד, ה"שטינקר" ששיתף פעולה עם המשטרה, היא אחת ההתבטאויות המחפירות ששמעה הכנסת. מחפירה ממנה רק האדישות שבה עברה ההתבטאות הזו במפלגת השלטון.
2
האמת, די הופתעתי מההודעה על זכייתו של דויד גרוסמן בפרס ישראל לספרות. לא משום שהפרס לא מגיע לו. להפך. משום שהייתי בטוח שהוא זכה בו כבר מזמן.
עם זאת, נוכח סיקור הזכייה הזו, אפשר היה להתבלבל לרגע ולחשוב שלא בפרס ישראל לספרות זכה הסופר, אלא בפרס ישראל בתחום "צדקת הדרך". רגע אחרי היוודע הבשורה הדגישו כולם את עמדותיו הפוליטיות הנטועות עמוק בשמאל, כפי שעשה הוא עצמו כשטרח להזכיר את היותו מבקר גדול של הרבה ממה שמתרחש אצלנו.
"אחת הרעות החולות שלנו כאן בישראל היא החשיבה הקלישאתית", הלין בראיון ליונית לוי. "אתה או שמאל או ימין, ובזה גזרת את דינך לגמרי... אבל כל אחד מאיתנו מרגיש, אם הוא לא לגמרי אטום, אם הוא לא לגמרי מאובן, אם הסכסוך לא לגמרי טמטם אותו והפקיע ממנו את הרגישות, כל אחד מאיתנו מרגיש שיש בו הרבה חלקים שלא באים לידי ביטוי, ואולי אם הייתה הזדמנות לאנשים מכאן ומכאן לשבת ולדבר ולנסות ללבן... היה אפשר להגיע לאיזושהי אנושיזציה של הקונפליקט הפנימי הזה".
הטקסט הזה נשמע מעט מוזר כשהוא יוצא דווקא מפיו של גרוסמן, מי שלפי הגדרתו שלו נמנה ללא ספק עם אלה שהסכסוך "טמטם אותם והפקיע מהם את הרגישות". גרוסמן רוצה להציע לאנשים מכאן ומכאן לדבר? נהדר. רק כדאי להזכיר לו לאן לקח אותו הסכסוך. הוא לקח אותו למקום שבו הופקעה ממנו אותה רגישות שעליה הוא מדבר. למקום שממנו, בשם הוויכוח שיש לו עם חלק גדול מאוד בציבור הישראלי, הוא תמך באומנים שהחליטו להחרים את תושבי אריאל ולא להופיע בפניהם. למקום שבו הוא הביע תמיכה בהחלטת האירופים לסמן את המוצרים שמיוצרים על ידי אחיו המתגוררים במעלה אדומים או בברקן. למקום שבו הכריז בעבר "אני מבין את אנשי החמאס". למקום שבו כבר שנים ארוכות ישראל היא האשמה אצלו כמעט בכל.
גרוסמן כבר שנים מתקשה לקבל את הכרעת הציבור הישראלי. מי שחושבים אחרת ממנו הם בדרך כלל פאשיסטים, גזענים, פנאטים ופונדמנטליסטים. "אני מרגיש הכרה ותמיכה גם בספרים שלי וגם בדעות שלי", אמר בעקבות ההודעה על זכייתו, כשהוא צודק לגבי הספרים וטועה לגבי הדעות. הוא לא היה היחיד שהבין כך, בטעות, את ההחלטה להעניק לו פרס. היו עוד רבים. אחת מהם, יונית לוי, הסבירה לצופיה ש"המשמעות של זכייתו היא לא רק ספרותית, אלא גם פוליטית".
הגישה הזו, צריך להגיד, מתחברת מצוין לגישה של השרה מירי רגב. כי אם זכייה של אומן או סופר היא הכרה בכישרונו וביכולותיו וזהו, אז באמת אין לדעותיו הפוליטיות שום משמעות. שיהיה יהודי או ערבי, שיהיה ימני או שמאלני, שיהיה סוציאליסט או קומוניסט. אבל אם בזכייה יש משום הכרה בדעות הפוליטיות של הזוכה, או אז באמת צודקת שרת התרבות שלפני הענקת פרס כדאי לבדוק מי האיש ומה הוא חושב ובעד מה הוא ונגד מי הוא.
כל מי שחרד מהמשך ההתפצלות של החברה הישראלית לקבוצות ולכיתות, צריך להבין שהגישה הזו איננה יותר מאשר גול עצמי מפואר.