נשים נורמליים מעדיפים לטוס ממיין לפיטסברג, פנסילבניה. שתי טיסות לפחות בלב החורף, לא סופשבוע בהוואי. מזג אוויר סוער, סופות שלג, מפולת דומינו של טיסות מתאחרות, והחוויה ההולמת בבית החזה כאשר אתה יושב במטוס על המסלול והמתחזקים מסירים את הצטברות הקרח מהכנפיים בזרמי מים (De–icing). לכן אני מעדיף לנהוג, אף על פי שהמסע נמשך 13 שעות בנסיבות אופטימליות ואני מגיע כשק עצמות יבשות המאחר להחלפת שמן וסיכה. יש לי אמונה - ולי בלבד על פי עדויות משפחתיות - ברקורד המצטבר שלי כנהג והזדמנות נדירה להקשיב בווליום חתרני למוזיקה שאני אוהב (תודה, מיק וקית').

אני אוהב את האתגר של מסע הכומתה הממונע הזה במכונית טובה ואת ההתמכרות המשכרת לקילומטרים החולפים ולתנועה ההיפנוטית של חציית היבשת שאינה נגמרת. רגעים מסמרי שיער הם בונוס בעיני. נסיעה כזאת היא עניין של החלטה פסיכולוגית ופיזית. דקתלון של מי שאינם מיטיבי לכת, ומקומם הטבעי הוא במושב הנהג שעיניהם קרועות לרווחה.

כשאני יכול וכמובן גם כשהייתי צעיר יותר, אני מעדיף לשרוף את הכביש ללא הפסקה, רק עם עצירות כדי לתת שתן ולמלא דלק. מבלו היל לפיטסברג זה עניין של ארבעה מכלים מלאים ושיגיונות פרוסטטה. המסע כולו היה מדכדך למדי, וכך קרה שאחרי חצי דרך לערך ובשעת ערב חשתי רעב שלרוב אינו מאפיין את מסעותי ועייפות שאפילו לי (זה לא יקרה) נראתה מסוכנת. לרוב אני מכניס את היעד ל–GPS ומשתדל להיצמד אליו. זה אומר שלא בכל רגע נתון אני יודע היכן אני. כאשר הרמתי עיני בחיפוש אחר יציאה להפסקת לילה, הכריז השלט הראשון ניוטאון/סנדי הוק.

כך ידעתי שאני בקונטיקט, אחת המדינות הפלגמטיות, השלוות והמפנקות באמריקה. יצאתי בנחת היישר לרחוב הראשי של סנדי הוק לפתוח פונדק–מסעדה שנראה מסביר פנים. רק כאשר המתנתי לאוכל נזכרתי בטבח שהתרחש בבית הספר היסודי בעיירה בדצמבר 2012. המסעדה הייתה ריקה ברובה. קונטיקט, כמו מיין, היא מהמדינות שאוכלים בהן מוקדם והולכים לישון. כמה זוגות ישבו צמודים על הבר מעל דרינקים, שני זוגות סיימו לאכול ואפשר היה למשש את התוגה שהייתה מונחת על סנדי הוק כשמיכה. הקהילות הללו, ההולכות ומתרבות, לעולם אינן מתאוששות מהקטל המטלטל וחסר הפשר. זה כמו לחפש משהו טוב לאכול במעלות, לאוכל לא היה טעם.

אחת הבעיות הקריטיות עם מקרי הירי ההמוניים באמריקה היא האופן המכובס, האנטיספטי והלא אמיתי שבו הם מוצגים בטלוויזיה. רק הורים ששכלו את ילדיהם במסעות הירי הקטלניים הללו ואנשי החוק יודעים לספר כי אלה שמותם הוכרז מהר יחסית ולא הייתה סיבה לפנותם לבתי חולים, נותרים לעתים מוטלים היכן שמתו 24 שעות ויותר. היחידות לזיהוי פלילי, ה–NCIS למיניהן, מעדיפות להשאיר אותם כדי ללמוד את זוויות הירי, הבליסטיקה, תנועת היורה בבניין ושאר פרטים שאינם מצטרפים בהכרח לניסיון מצטבר שיש בו תועלת. בסנדי הוק רוכזו ההורים בתחנת כיבוי האש וחיכו לבשורה שהתמהמהה. מתישהו נכנס לתחנה דן מאלוי, המושל, ובישר להורים ש"מי שטרם התאחדו עם יקיריהם עד עתה, זה כבר לא יקרה". הנוכחים סיפרו שנדמה היה שהבניין מתכווץ סביבם.

אינני טוען שאין לכבד את רגישות המשפחות וכאבן, אבל אני תוקע לידכם שחלקן היו מסכימות שילדיהן המתים יוצגו לראווה כדי להפוך לחלק מהפתרון במקום להמשיך להתחבא מאחורי הבעיה. עד שלא ראיתם במו עיניכם מה עושה קליע ארוך וקטלני של AR–15, רובה הסער החצי אוטומטי שלא היה אמור להימצא כלל בידיים פרטיות, לא ראיתם כלום. הקליע הזה, הנפלט מקנה ארוך יחסית ומדויק, מסתובב על צירו במעופו וגם כבומרנג, והוא קורע לחתיכות את הרקמות שבהן הוא פוגע. כך קרה שבחלק ממעמדי הזיהוי שבהם מתבקשים ההורים לזהות את ילדיהם, הם עשו כן באמצעות הבגדים שלבשו.

בעידן שבו עוקבות מצלמות טלוויזיה במעגל סגור אחרי כל חיינו, הטבח בכנסייה בטקסס מתועד מזוויות שונות והיורה נראה מוציא את המתפללים להורג ומבצע וידוא הריגה מטווח קצר. עבור מי שגדלו על מראה גוויות עירומות הנערמות בדחפור במחנות המוות עד שאי אפשר היה להביט יותר, הגיע הזמן להסיר את הכפפות ולהפוך את חוויית הצפייה הפסיבית בטלוויזיה לאירוע מרעיש ומסייט. אולי זה יעזור. אולי המגינים החרופים של הזכות לשאת נשק המופיעה בחוקה יחשבו פעמיים על עמדותיהם העבשות והמנטרות החלולות שהם מנפקים כל פעם מחדש.

CNN נהנית כבר שנה משירותי פרשנות של יוצא FBI ו–CIA בשם פיל מאד. האיש שהייתי רוצה לשתות איתו בירה יותר ממישהו אחר. מאד אומר את הדבר עצמו ולא את מה שליד. אחרי הטבח בפארקלנד, כאשר הגיע תורו לדבר, אמר מאד שיש לו עשרה אחיינים ואחייניות, הסיט את פניו ופרץ בבכי. זה הכל. זה קרה סמוך לראיון שניהל וולף בליצר עם ריק סקוט, מושל פלורידה, שבו לא הצליח סקוט, כמו נשיאו הכבוי מנטלית, לומר את המילה "נשק". בליצר אינו מייק וואלאס המנוח ולא יהודי תוקפני במיוחד, אבל הוא לא הרפה מסקוט. הוא דרש לדעת כיצד ייתכן שמדינה שאינה מרשה לצעיריה לשתות בירה לפני גיל 21, מרשה להם לקנות נשק חצי אוטומטי בגיל 18. שאלה ראויה ומציקה שלא ניתנה עליה תשובה.

מאז סנדי הוק התרחשו באמריקה 1,600 מקרי טבח המוני, ועוד ההדק סחוט צילום: רויטרס מאז סנדי הוק התרחשו באמריקה 1,600 מקרי טבח המוני, ועוד ההדק סחוט צילום: רויטרס

***

שמעתי את הדברים קודם לכן, אבל עד עכשיו נדמה שלטבח בבית הספר בפארקלנד, יש פוטנציאל להיות שובר השוויון הגדול שלו חיכינו. מדובר בקהילה רצינית, משכילה בחלקה, שאינה מתנהגת כמי שהמחיר הבלתי אפשרי ששילמה בחיי ילדיה יהיה לשווא. הם מתכננים ימי שביתה כלל ארציים שבהם מורים ותלמידים כאחד יעזבו את הכיתות. בין היתר גם ב־20 באפריל, ביום השנה לטבח בקולומביין ב־1999. טקס האזכרה לילדים שהמשתתפים בו אחזו נרות, היה מרשים, מאופק ופוליטי. הורים שכולים באו חשבון עם נבחרי הציבור שלהם כאשר הדם טרם יבש. מרקו רוביו, הסנאטור הרפובליקני מפלורידה, שבכל הצהרותיו לא הצליח לומר את המילה רובה, מצא שלטי מחאה שצמחו ליד ביתו. רוביו, בעל ציון A+ מה–NRA, אגודת הרובאים, צריך להחליט לאן מועדות פניו בנושא.

הדיבור התוקפני על איסור מכירת הקת הקפיצית ההופכת נשק חצי אוטומטי לאוטומטי שנשמע אחרי הטבח ההמוני בלאס וגאס, התאייד. מבלי שאף אחד השגיח ביטל טראמפ בחודשי נשיאותו הראשונים את התקנות המעטות שהצליח ברק אובמה להעביר. אתה יכול לרכוש די תחמושת כדי לנחות בנורמנדי לבדך, כמה מחסניות שאתה רוצה. אדם לנזה, שהרג את אמו, לקח את ה–AR–15 שלה ויצא לטבוח בסנדי הוק, סלל את הדרך לניקולס קרוז, היורה בפארקלנד. קליע של הרובה הזה בידי נער יכול לחדור קפל"ד צבאי ממרחק 500 מטר. הקליעים אינם סתם חודרים לגוף אלא קורעים אותו לגזרים. "זה נראה כמו שרימון יד התפוצץ", אמר מנתח טראומה.

על פי כל קריטריון רפואי, היה קרוז, ילד מאומץ ששני הוריו המאמצים מתו, אסון שחיכה לקרות. המשטרה ורשויות אחרות זומנו לביתו עשרות פעמים בשל תלונות על התנהגות אלימה. הוא איים על סביבתו, ירה בחיות, סולק מבית ספר והביע את כל מאווייו הלא סמויים להפוך לרוצח המונים בנגזרות שונות של הרשת החברתית. למרות הפיתוי לקפוץ על פייסבוק, יו־טיוב ואחרים, הם לא הבעיה המיידית אף שגם בהפקרות המשתוללת שם יהיה צורך לטפל. חודש לפני הטבח קיבל המשרד המקומי של ה–FBI טיפ מסודר ומנומק שהזהיר מפני קרוז והפתיל הבוער שלו. ברשלנות בירוקרטית חסרת פשר, שכאילו מחזקת את הביקורת של טראמפ על הבולשת הפדרלית, לא הזיזו ב–FBI ביצה. הם היו עסוקים מדי בחקירת הרוסים, צייץ טראמפ שהוזהר על ידי תושבי פארקלנד לא להתקרב אליהם.

עדכון סטטיסטי הממקם את אמריקה בראש המדינות הקטלניות בעולם, שבהן מצוי נשק בידיים פרטיות, לפני שווייץ, זקוק ליותר מקום מאשר יש במדור זה. המספרים מבעיתים למדי. אם תרצו, לכל אמריקאי יש נשק, אלא שבעצם נמצאים הרובים והאקדחים בידי שליש מהאוכלוסייה. אף אחד, גם לא המתנגדים התקיפים ביותר, אינו מציע לקחת את בבת עינם של האמריקאים מהם. אף אחד אינו חולק על זכותם לצוד, לירות במטווח או להגן על עצמם. הוויכוח שבעצם כלל אינו מתקיים ושאולי פארקלנד תצליח להתניע, הוא בעניין סתימות של פרצות בחוק: שלא כל אחד יוכל לקנות מא"ג בתערוכת נשק הפטורה מחוק. שלאנשים פרטיים לא תהיה גישה לנשק חצי אוטומטי, שבדיקות הרקע הנפשיות והרפואיות של רוכשים פוטנציאליים יהיו מעמיקות, שהמידע יהיה נגיש, שתושמד הקת הקפיצית ושתהיה מגבלה חוקית ברכישת תחמושת. אלה סייגים שגם חובבי הנשק הגדולים ביותר יכולים לחיות איתם, אבל הדיון אינו מתקיים ואינו מגיע להצבעה. מדובר בתיקוני פחחות ולא בנטילת נשק חוקי מאזרחים. אף אחד מהנשיאים בעת האחרונה, כולל אובמה שלפחות נהג לדמוע עם השכולים, לא הצליח להזיז את המחוג.

***

אני מתגורר בגפי בבית כפרי גדול באזור דל אוכלוסין בלב שומקום. מי שרוצה לפרוץ לבית כשאני בתוכו או מחוצה לו, יכול לעשות כן ללא בעיה. אני סובל מחירשות חלקית, ואפשר להגיע עד חדרי לפני שאדע שמשהו קרה. המושג "Home Invasion" לא נולד יש מאין. אנסים ורוצחים פרצו לבתים מבודדים כאלה והרגו את כל דייריו. אם אצעק אף אחד לא ישמע אותי. יש משהו מרגיע ברעיון שבמגירת שולחן הלילה שלי יש אקדח שאני יודע להשתמש בו. אולי לא אהיה צאן לטבח. אני מכיר את כל הטיעונים בדבר חוסר המיומנות של האזרח המצוי להגן על עצמו באמצעות נשק חם, אבל אין לי במי לירות בטעות, אינני נושא אקדח עלי, רוב הזמן הוא נעול בקופסה עמידה. ובכלל, לא זה הדיון.

בגלל הרקע של כיבוש אמריקה מתושביה האותנטיים ובגלל פנומן תרבותי שהוזן בחומרי בעירה כוזבים, נוצר כאן פטיש מסוכן של צעירים דחויים שחמתם בוערת, המבקשים להיפרע מהחברה שהקיאה אותם מתוכה. זה לא מסביר את התנהגות היורה הפסיכופת מלאס וגאס, שעד היום לא התאפשרה ולו הצצה במניעיו. זה אינו קשור לירי על רקע טרור שהוא המשך ישיר של מלחמתה של אמריקה במזרח התיכון.

יש פתרונות כה רבים בהישג יד, שהאידיאל הבלתי ריאלי של איסוף הנשק מהאוכלוסייה אינו עומד על הפרק. ציידים צריכים להיות מסוגלים לרכוש נשק לציד, ואין ויכוח מהו. לאלה המבקשים הגנה עצמית, אפשר למכור אקדחים רק בגיל 21. אקדחים חצי אוטומטיים מגיל 25, ורובים נוסח AR–15 מגיל 30 או בכלל לא.

בעת מערכת הבחירות הבטיח טראמפ כי יקפוץ בלימוזינה הנשיאותית למפקדה של ה–NRA בווירג'יניה ולא יעזוב עד אשר יגיע לעסקה שכולם יסכימו עליה. במעט דברי הניחומים שאמר וצייץ אחרי פארקלנד, לא הגה טראמפ את המילה נשק. הילדים צנחו ומתו מדום לב. הוא היה בעד איסור על מכירת רובי סער ובעד תקופת המתנה ארוכה יותר מאשר מופיעה כעת בחוק ואז תרמו לו ה–NRA 30 מיליון דולר, כמו שכתבה מורין דאוד ב"טיימס" בשבוע שעבר. בעת ההלוויות בסנדי הוק כינה ג'ו ביידן, סגן הנשיא, את הילדים ההרוגים "תינוקות נהדרים". הסנאטור הדמוקרטי כריס מרפי הוביל את מתקפת הנגד על ההפקרות עד שצנח ירוי. כעת התעורר שוב.

המסקנה שאליה הגיעו עיתונאים ואמריקאים רבים היא שאמריקה מוכנה להעלות קורבנות אדם עונתיים, כולל ילדים, לאלוהי ההדק כדי לחזק את התחושה השקרית כי הסעיף השני לחוקה נמצא תחת סכנה קיומית. מאז אירע הטבח בסנדי הוק התרחשו באמריקה 1,600 מעשי טבח המוני ועוד ההדק סחוט.