כשהייתי בן 13 לערך נדרשתי לעמול על עבודת שורשים, בדומה למרבית ילדי ישראל, ולהתוודע לראשונה להיסטוריה הפרטית של המשפחה שלי. היו שם, באופן טבעי, מינונים גבוהים של שואה ותקומה, לצד קורטוב בלתי מבוטל של הרפתקאות וסיפורים מרגשים. אבל אני זוכר היטב שכל אלה התגמדו בהשוואה לפרט אחד שהותיר אותי המום. סבי המנוח, שכמעט שלא זכיתי לשמוע ממנו על קורותיו במלחמה הגדולה, סיפר שאחרי שהוא, סבתי ואמי שבו לפולין בתום חמש שנים של נדודים מסויטים ברחבי ברית המועצות, לא רק ששכניהם הפולנים הוותיקים לא קיבלו אותם בסבר פנים יפות, הם פשוט גירשו אותם, בשילוב של שנאה וחשש מכך שהיהודים ידרשו מהם להשיב את רכושם שנותר מאחור.

זה קומם אותי באופן קיצוני ממש. הידיעה על כך שרגע אחרי הטבח הבלתי נתפס שנערך ביהודי פולין, פולנים נוצרים כעסו עליהם כי העזו להישאר בחיים. לא הייתה פה אפילו מראית עין של לקח, או נקיפות מצפון. בטח לא בעיירה קיילצה, שבה נרצחו, ב–4 ביולי 1946, 42 יהודים בעקבות עלילת דם שנפוצה בעיר נגד יהודים שלכאורה השתמשו בדם ילד נוצרי לצורך אפיית מצות. לא בימי הביניים. שנה אחרי תום השואה.

את מעשי האכזריות של פולנים כלפי יהודים במהלך המלחמה אסור לקבל, אבל אפשר עוד להבין בהקשר של חשש מהגרמנים או ניסיון לרצות אותם. אבל אירועים כמו פוגרום קיילצה, או הפוגרום שהתרחש בקרקוב בסוף 1945, מעידים על שנאת יהודים טהורה. היא לא מאפיינת את כל הפולנים, זה ברור, אבל מהווה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של האומה הזו. וההיסטוריה מכה שנית. החוק השערורייתי האוסר על האשמת פולנים בשותפות למעשי הנאצים, וההתבטאות של ראש ממשלת פולין שהשווה בין פולנים שסייעו לנאצים לבין יהודים משתפי פעולה בתקופת השואה, מוכיחים שלא הרבה השתנה שם מאז שגירשו את סבא שלי מהעיר ראדום, שבה משפחתו התגוררה לאורך דורות ארוכים.

והגילוי המדכא הזה מחייב פעולה. לאומית ואישית. מגוחך לראות כיצד ממשלת הימין שלנו, המתגאה בחוזקה ובעוצמתה כנגד אויבינו המרים, ונוהגת לערוך השוואה קבועה בין האיום האיראני והנאציזם, מתנהלת באופן רופס ממש למול החרפה הזאת. ולא במקרה. כי בשנים האחרונות התהדק הקשר בין הימין הישראלי והימין האירופי. אותו ימין שבגלוי מתעב מוסלמים ומהגרים, ולכן מקורב אלינו, אבל בסתר מוסיף לשטום גם יהודים. לא בכדי המשמעות המקורית של אנטישמיות היא שלילת כל בני הגזע השמי. יהודים וערבים כאחד. אני מניח שגם האינטרס המדיני הצר של ישראל הוא לא לפתח סכסוך גלוי עם פולין בעת הזו. אבל זהו בדיוק אחד מהרגעים שבהם אינטרס צריך לסגת למול מהות. לא ייתכן שמדינת היהודים, שקמה בעקבות השואה, תגמגם למול מהלכים כל כך מקוממים.

וזה נכון לטעמי גם בתחום האישי. לאורך כל השנים סירבתי בתוקף לרעיון, השכיח מאוד מסביבי, של הוצאת דרכון פולני כדי לסדר לעצמי ולמשפחתי אזרחות אירופית. זה תמיד נראה לי כמו סוג של כניעה או חזרה לאחור. מה הטעם בהקמת מדינה משלנו אם בסוף אנחנו זוחלים על גחוננו בעבור הזכות לקבל הכרה רשמית מהמקומות שהקיאו אותנו מתוכם? והכל בעבור מה? אינטרס כלכלי? כמה קצר יכול להיות הזיכרון של עם שעבר טראומה מטורפת כל כך.

בדיוק מאותה סיבה אני גם מתקשה להבין ישראלים צעירים שעוברים לגור בברלין, רק משום שיותר זול שם. וזה נכון גם ביחס לפסטיבלי השואה ההמוניים שאנחנו מארגנים לילדינו על אדמת פולין. לפני כמה חודשים הייתי שם, לראשונה בחיי, וחלקתי בטור הזה את זעמי מאופן ההדרכה השערורייתי באושוויץ, שהדגיש בכוח את העובדה ש"לא רק היהודים סבלו". אני חושב שכל עוד המשטר הרשמי בפולין מתנהל באופן הזה, ראוי ללמד את הילדים שלנו על השואה כאן, במקומות כמו "יד ושם", ולא לשלוח אותם לספארי מחנות, שרק מעשיר את קופתה של פולין ומעניק לה לגיטימציה.