ניו יורק, אמצע פברואר. מושלג וקר. שמיים בהירים וצלולים. ברחובות, העוברים והשבים צועדים במעילים כבדים ועבים, ספונים בכובעי פרווה רחבים שמסתירים את פניהם. ואני, תייר לבנטיני בתפיסה מזרח־תיכונית מתריסה, חמוש בעליונית דקה שלא עוצרת אפילו משבי רוח קלים. כל נשימה מקפיאה את הריאות ומצמצמת את הסימפונות. ועדיין, יש קסם ביום השמשי והקריסטלי שהחזאים סיפקו לנו.

קבעתי עם חבר לקפה של שעת בוקר מאוחרת. כל דריכה של נעלי הספורט שלי מנפיקה רעש של פצפוץ קרח פריך. הסנטרל פארק לבן ורחב. בין בנייני הענק והאספלט הנושן הוא בולט כפנינת טבע מוזרה ומענגת. חיה נושמת שהופקעה לטובת אצנים מזדקנים ותיירים שנגררים בעגלות מצועצעות.

נשוא הפגישה הצפויה הצליח בגדול בעיר הזו. כבר שנים שהוא בארצות הברית, חי בעושר אדיר. אנחנו יושבים לבראנץ׳ אופנתי באחד המקומות הנחשבים בעיר. אני אפילו לא יודע איך אפשר לשבת בלי להרגיש זר ומחוץ למעמד. ומה זה בראנץ׳ בכלל? למה צריכים ליצור עוד רצועת זמן קולינרית? הנה לכם טקס נוסף שמטרתו לגוון את התפריטים המתפוצצים מעומסי מנות ושפע כדי שיוכלו לבזבז את מאגרי הממון העצומים שנצברו.

מזמינים קפה, ובזמן שלוגמים הוא מספר כמה טוב פה. ובאמת נעים לו. עולמו סגור. הכסף והמעמד מאפשרים ליצור מסגרת אוטופית ומנותקת. כשבונים חומות כל כך גבוהות, אפשר אפילו להתעלם מההיספני הלחוץ שממלא את כוסות המים שלנו בחרדת קודש, תוך שהוא מנסה להיות בלתי נראה. אותו גורל צפוי למגיש המטליות בשירותים, שלעולם לא יוכל לחלום על ארוחה במקום שבו הוא עובד.

בתור לבופה, בזמן ההמתנה לביצה מקושקשת ששף מהודר מכין במיומנות של בוגר הרווארד, אוזני מתבייתת על שני גברים בסוודרים משובצים ובשיער משוח בשעווה ומתוח לאחור, שמהגגים להם על חופשה בהמפטונס ועל שערי המניות. לרגע הרגשתי כמו האיש הלא מקובל בסרט נעורים אמריקאי והתחשק לי לחבוט בהם ובעיקר לקמט להם את קולרי החולצות המעומלנות שמנקה ודאי עמלה עליהם בשכר מינימום.

הנייד רוטט. הודעה מהארץ: ההוא מהפרשה החדשה נעצר. נכון, הצדק צריך להיעשות ואין הנחות לאיש, אבל הלב שלי יוצא אליו ברגע הזה שבו העיתונאים והקולגות קורעים אותו לגזרים, שותים את דמו בצמא ובהנאה ומלקקים אצבעותיהם. אלי, אם אכשל ואתרסק אי־פעם אל תיתן לי להיקלע לפיהם של ערפדי הכלום, חלאות הטוויטר והטורים האישיים.

אני מספר לחבר על התקף מוזר של חרדה ולחץ שחוויתי בטיסה לכאן. מקרה שאירע לי לראשונה בחיי. הוא נבון, יודע בדיוק מה גרם לזה. לא אשתף בסיבה שאִבחן, אבל לטעמי דייק בול. מדובר באדם מבריק, ובעיקר באיש שאני אוהב. חבל שהוא כל כך רחוק ממני. בגיל הזה יש פחות ופחות חברים. והמוצר היקר הזה תקוע ביבשת אחרת. נפרדים בחיבוק חזק. אראה אותו לפחות בעוד חצי שנה במקרה הטוב.

הערב יורד, ואני ממשיך לבר. האמריקאים אוהבים לשתות. תן להם אלכוהול ואוזן קשבת והם יגמרו אותך בחפירות. על המסך במקום מקרינים את רגעי

השיא מאולימפיאדת החורף, ובחור פטפטן ושמו בראד או ג׳רי מבלבל לי במוח על רגע היסטורי וזכייה של הנבחרת האמריקאית, לראשונה אחרי שנים, במדליית כסף במרוץ שלג מסוג אזוטרי. לי מהצד זה נראה בעיקר כמו דילוג בין גבשושיות לבנות.

ככל שהמלל הספורטיבי שלו צובר תאוצה אני משתוקק לדבר על ג׳ורדי קרויף ועל וזה שמכבי תל אביב שוב עושה בושות, ודווקא מול רעננה. אבל לך תסביר לו בכלל מה זה רעננה ומי זה הבן של יוהאן. אותו מעניין רק לשמוע את עצמו מספר על החתונה הלא מוצלחת שלו, על אשתו שמעצבנת אותו ועל החשק להיפרד אחרי עשר שנות נישואים. למרות האינטימיות הרגעית, ארבע דקות אחרי שאלך הוא ישכח ממני לחלוטין ויתמסר לאדי הוודקה שגמע.

אני יוצא לרחוב. השלג שוב יורד, רק שלא אחליק ואשבור את האגן. צריך להתרכז כלוליין על טרפז. המשקה נותן אותותיו, גם המחשבות. איך אטוס חזרה עם כל החרדות, ומי היה מאמין שזה נפל עלי? אני, שבחיים לא נלחצתי מכלום, מתחיל לשקשק משהות קטנה באוויר. ביעותים. ואם חלילה אתקע פה לנצח

והפחד מהמטוסים ילווה אותי לעד?

עברתי ליד מספרה פתוחה. לא מאוחר, והכל עדיין פועל. השלט מציין שתספורת עולה 20 דולר. לא יותר. מפשפש בכיס. יש לי מזומנים. התיישבתי על הכיסא. ניגשת אלי גברת צעירה. היא מתחילה בעבודת הגזירה, וכשאני מביט סביב ומעמיק בפרטים, אני שם לב למה שנראה כמו דגלון פלסטיני מתוך תמונה ממוסגרת. כולנו חברים בארץ הזו ואומנם הכסף מדבר יותר מהשנאות הישנות, אבל כולי תקווה שהתספורת הזו לא תכלול שום רגע של שליפת תער. ואז ילך עלי.

הגבר שמטפל לצדה בלקוח אחר מתבל אנגלית עמוסה במבטא כבד בערבית קולחת. הוא מחויך ופעלתן ועל פרק ידו שעון מוזהב רופף שזז בכל סיבוב של תנועת המספריים. היא ממשיכה לחתוך. יש לה יד ועין טובות, ומעט השיער שעוד נותר לי מעוצב לא רע. לקראת סיום היא מציגה לי במראה את אחורי ראשי ואז שולפת תער חד־פעמי. זה טיפשי ומלא דעות קדומות, אבל אני חש מעט אי־נוחות. הגילוח אטי ומדוקדק, ובכל סיבוב על עורפי החיתוך מורגש על הבשר. עיני נעצמות, ובשליפה אחת היא מסיימת ומנקה את הקצוות הסוררים. אני מאושר מכך ששרדתי, מעביר לה 50 דולר ועף מהמקום. היא מאושרת מהטיפ. ואצלי פתאום השתחררו כל הקלסטרופוביה והחשש מהטיסה. יאללה, הביתה.