אילו הייתי בנימין נתניהו, הייתי שולחת השבת פרחים לכל פרשני האולפנים למיניהם. גודל הזר שהייתי מעניקה היה כגודל הפרצוף המזועזע שהם הצליחו להפיק מעצמם השבוע. מפני שכל פרצוף כזה הוליד עוד פתק בקלפי לליכוד, ותמיד יפה להכיר תודה. ובאופן מפרגן אף יותר, הייתי חושבת להעניק בונבוניירה כבונוס למהדורות של יום שלישי, מפני שהמשיכו לדבר בחומרה ובזעזוע על פרשה 1270, אותו דיל שלא היה ולא נברא בין ניר חפץ לשופטת הילה גרסטל, גם אחרי שהם כבר יודעים שאין בה שום דבר ("אומר לך כך, יונית, לא צריך להמציא על נתניהו בדיות", א. אברמוביץ'). הפרשה הזו כבר הצליחה להפיק עבור אנשי הימין כזאת מנת עצבים (מענגים, כן? מה יותר כיף מלהתעצבן מול הטלוויזיה), ששווים לפחות עוד חמישה מנדטים לנתניהו. לא דבר של מה בכך.
ועכשיו ברצינות. מאז נחשפה מהותו של תיק 2000, רבים מאנשי הימין איבדו אמון לא רק בתקשורת, אלא גם במשטרה. הם הבינו שהמשטרה החליטה ללכת על הראש של נתניהו, ויהי מה. נסביר: במשך עשרות שנים סבל הימין מסיקור עוין ומסולף של רוב רובה של התקשורת הישראלית. המצב היה עד כדי כך מעוות, שחלקים עצומים בציבור החלו לכנות את התקשורת "תשקורת". כשכלב השמירה של הדמוקרטיה נובח והציבור מתרגל להתעלם ממנו, מפני
שהוא נובח תמיד על העץ שמימין, זה מצב מסוכן לחוסנה של הדמוקרטיה.
הציפייה מנתניהו כראש ממשלה נבחר שמייצג את הרוב הימני בעם, הייתה שיאזן את התמונה. והוא עשה זאת. לא באמצעות חקיקה, אלא באמצעות משא ומתן כלכלי פשוט. והנה, נתניהו פועל נאמנה כאיש ציבור ועל כך הוא נחקר, בעוד אותם חברי כנסת שזכו לסיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות", אחרי שניסו לפעול באמצעות חקיקה נגד "ישראל היום", לא נחקרים. כאן החלה המשטרה לשמוט תחת רגליה את התוקף המוסרי שלה.
ואז הגיע תיק 4000. ככל הנראה יש צדדים לכאן ולכאן בעניין ההחלטה לעשות רפורמה בשוק הטלפוניה בישראל. מנכ"ל המשרד שלמה פילבר העניק בעבר הסברים הגיוניים להחלטתו להגן על המהלכים שהוביל ראש הממשלה, שלפיהם לא כדאי לפתוח את שוק הטלפונים לתחרות ויש להשקיע את הרווחים של בזק בתשתיות. ויכול להיות שנתניהו ביקש מיו"ר בזק שאול אלוביץ' לגרום לספינת התקשורת לשוט באופן קצת יותר מאוזן, ולתת משקל נגד לאתרי אינטרנט שממש עבדו בבחירות נגד נתניהו והימין. איפה פה העבירה הפלילית? מה קרה לפילבר שפתאום הוא לא האמין למה שהוא עצמו הסביר בוועדת הכלכלה לפני שנתיים?
הנה ההסבר שלי: כל עוד חוקרי הרשות לניירות ערך חקרו את פילבר, הוא האמין באמת ובתמים שלא טוב לפתוח את השוק לתחרות. אבל אז המפכ"ל רוני אלשיך (חברו של פילבר לספסל הלימודים מישיבת מרכז הרב) החליט לעשות מהלך שישבור את פילבר. אלשיך הכניס לחדר חוקרי משטרה קשוחים שגרמו לפילבר לבכות. הם לעגו לו ואמרו שהוא אידיוט שלא מרוויח כלום מהעסקה. והנה פתאום הוא הפסיק להאמין ברעיון שלפיו על הרווחים של בזק להיות מופנים להשקעה בתשתיות, והחליט לתת לחוקרים כל מה שרצו. זו עדות עד המדינה שעליה בנוי תיק 4000? זה מה שיש למשטרה? זה כל כך מעט שזה מביך.
כאשר רוצים שהתקשורת תהיה קשורה באיזשהו אופן לעם ותזכה לאמונו, אין דרך להשיג זאת מלבד ניסיון של הנציג הנבחר של העם להשפיע בכל דרך חוקית על צביונה. נתניהו לא המציא משהו חדש כשעסק בתן וקח עם התקשורת. ואם יתברר שהוא לא היטיב עם בזק ולא קיבל החלטות שנויות במחלוקת, זו לא תהיה שחיתות שלטונית, אלא שלטון הנלחם בשחיתות תקשורתית בת עשרות שנים. אם המשטרה תמשיך להיטפל לנתניהו דווקא כשהוא מקיים את רצון בוחריו על פי חוק, אני חוששת שבפי העם לא רק שהתקשורת תהיה תשקורת, גם המשטרה תהיה משקרה. אנחנו לא רחוקים משם.
לשמור על אבן הבניין
קוראיו הנאמנים של המדור אולי זוכרים שלאחרונה כיניתי כאן את השתלחותו של הרב יוסף קלנר בנשים "גול עצמי מפואר". השבוע הצטרף הרב אליעזר סדן מהמכינה הקדם־צבאית לדיון בדבר השירות המשותף של נשים וגברים בצה"ל, והשלכותיו על בני הציונות הדתית המבקשים להתגייס לשירות משמעותי. כצפוי, מקהלת המזועזעים החילוניים הקבועה דחתה את דבריו של הרב סדן בשאט נפש. אני מבקשת להעביר קו הפרדה לבן, עבה ובלתי ניתן לחצייה, בין דברי הרב קלנר לדברי הרב סדן.
אמירותיו של הרב קלנר נשמעו כנובעות משנאת המן, או במקרה שלנו שנאת נשים. לכן הן אינן לגיטימיות ומזיקות לציונות הדתית, שמחציתה - מה לעשות - הן נשים ציוניות דתיות. לעומתו, אמירותיו של הרב סדן נשמעו כנובעות מאהבת מרדכי. כלומר, דאגה לעתיד הציונות הדתית בעידן מתירני, דאגה כנה ולגיטימית, שגם אני כאישה שותפה לה. חשוב לתת את הדעת להבדל החשוב הזה וללגיטימיות של עמדתו של רב מוערך וזוכה פרס ישראל כסדן.
היחידה הקטנה ביותר שעליה מבוססת החברה הדתית ושעליה היא מבקשת לשמור מכל משמר היא לא האינדיבידואל, הפרט כמו בחברה המערבית, אלא המשפחה. החברה הדתית מסוגלת לא פעם להכיל שינויים הנובעים מרוח הזמן, למשל את השינוי במעמד האישה. לכן נשות הציונות הדתית נמצאות בכל תחומי החברה הישראלית, החל בתקשורת, דרך עולם המשפט, הכלכלה, הממשל, הבריאות ועוד. אולם כל שינוי שעלול להביא לפגיעה בתא המשפחתי יעורר התנגדות נחרצת.
למשל, הימצאות גברים ונשים ב"ייחוד". ההלכה וגם ההיגיון הפשוט אומרים ששהות כזו היא פתח לאינטימיות ביניהם. הקושי לעמוד בפיתוי של יחסים אינטימיים בין גברים לנשים לפני חתונה, בעיקר כשמדובר בגברים צעירים בגיל הורמונלי למדי ובאדרנלין של צבא, הוא גדול ועלול להביא לדחיית גיל הנישואים.
מבחינת הרב סדן, כל תופעה שעלולה לכרסם באבן הבניין הקטנה ביותר של החברה, במשפחה, תזכה לתגובה חריפה בהתאם. תגובתו של הרב סדן לא כוונה נגד נשים. הוא לא רואה בהן יצורים נחותים מגברים, כפי שתיאר אותן הרב קלנר. להפך, הרב סדן מנסה להקנות לצעיר הדתי כלים להתמודד עם המשיכה אל האישה שיכולה להיות רוחנית, לומדת, חכמה, אבל עדיין לא שלו. כל זאת כדי שיוכל להמשיך לתרום במסגרת הצבא המשנה את פניו.
לאחרונה צה"ל, אולי במגמתיות, מעמיד רבים מהחיילים והקצינים המצטיינים בני הציונות הדתית בפני התמודדות לא פשוטה, ופועל בניגוד להשקפת עולמם. זו בעיה מהותית ומשמעותית שהרב סדן ניסה לתת לה מענה מכובד, מידתי, דתי וציוני.