עשר שנים כיהנתי כחבר כנסת בסיעת האיחוד הלאומי, במפלגה שהייתה הסמן הימני של הכנסת. אבי ע"ה, פרופ’ ישראל אלדד, ממנהיגי לח"י והאידיאולוגים של הימין - לימדני כמעט כל מה שאני יודע ונטע בי כל מה שאני מאמין בו. האידיאולוגיה הימנית הביאה אותי לכנסת. באתי לשם כדי להילחם על ארץ ישראל. להוותי, ראיתי בשנותי בכנסת את הליכוד בראשות אריאל שרון בוגד בארץ ישראל, עוקר 25 יישובים בחבל עזה וצפון השומרון. וראיתי את בנימין נתניהו מצביע שוב ושוב בעד ההתנתקות.

כשעזבתי את הכנסת כתבתי ספר, “דברים שרואים מכאן - מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?" ניתחתי את הגורמים לכך שמנחם בגין עקר את יישובי סיני, נסוג מחצי האי והכיר “בזכויות הלגיטימיות של העם פלשתינאי", תוך שהוא מסכים לתת להם אוטונומיה ביהודה ושומרון ועזה. ניתחתי את השורשים האידיאולוגיים של נתניהו, שהמשיך את הסכמי אוסלו ולא ביטל אותם, מסר את חברון לערבים, והיה מוכן לוותר על כל רמת הגולן. וכך אריאל שרון. וכך אהוד אולמרט, נסיך ליכודי מצטיין בפני עצמו.

מעל כולם התנשאה דמותו של יצחק שמיר; היחיד מכל מנהיגי הליכוד שנשאר נאמן לארץ ישראל ולא בגד בה. לא מסר מילימטר לערבים והוכיח כי אפשר להישאר נאמן לאידיאולוגיה גם כשמגיעים אל כס השלטון. “נייר הלקמוס" שלי בשאלה “מיהו ימני" הוא יחסו לארץ ישראל. מי שמוכן להקים מדינה פלשתינאית במולדת שלי - הוא לא ימני. ולכן בנימין נתניהו שבנאום בר־אילן, ובנאומים רבים מאז, היה מוכן להכיר במדינה פלשתינאית - אינו ימין עבורי. אולי הוא ימין כלכלי, הוא ודאי אשף פוליטי, הוא ייצב את מעמדה הבינלאומי של ישראל, אבל הוא איננו שייך לימין האידיאולוגי, כי הוא היה מוכן לוותר גם על רמת הגולן וגם לתת לפלשתינאים מדינה ביהודה ושומרון ועזה.

נתניהו גם איננו איש שמאל כמובן. הוא אינו להוט למסור לערבים את המולדת שלנו. אבל אין הוא שולל מכל וכל את הרעיון הזה. אין זה עבורו ייהרג ולא יעבור. ואם תאמרו: “הוא רק אמר, אבל בפועל הוא עושה ההפך"- הבלים. ב־12 שנותיו כראש ממשלה בנה ביהודה ובשומרון פחות ממה שבנה אהוד ברק בשנה וחצי. לא בנה ביהודה ושומרון ולא בירושלים, ולא החיל ריבונות אפילו על מעלה אדומים. 15 שנים אני אומר את הדברים הללו: בנאומים בכנסת, במאמרים, בראיונות בתקשורת. ותמיד ידעו כל אנשי המחנה הלאומי, גם הליכודניקים, כי אני צודק. הישרים בהם משכו כתפיים והתנצלו: הוא הכי טוב שיש לנו.

והנה זכיתי, לרגל החשדות הפליליים של נתניהו והחקירות הסובבות אותו וחבר יועציו הקרובים ההופכים או בדרכם להפוך עדי מדינה נגדו, לתואר חדש: מתברר שאינני איש ימין כלל. אני שמאלן.

לא חלילה כי העזתי למתוח על נתניהו ביקורת מימין: הרי מעולם לא שמעו מפי מילה אחרת. אבל הנה צירפתי גם את קולי להערכה כי על הליכוד לבחור מנהיג חלופי כדי לא ליפול עם נתניהו. נתניהו איננו הימין. הוא לא המחנה הלאומי. אם יימצא חף מפשע - יוכל לשוב להיות ראש ממשלה. אך אם יגיע לבחירות כשכתב אישום תלוי מעל ראשו - השמאל עלול לעלות לשלטון.

יכולתי לומר עוד אלף פעם שנתניהו איננו ימין בעיניי, והליכודניקים לא היו מנידים עפעף. אך מהרגע שאמרתי כי נתניהו צריך ללכת כדי לא להפיל את כל המחנה הלאומי איתו - הפכתי לשמאלן. כי שמאלן עבורם הוא כל מי שהוא נגד נתניהו.

הליכוד, שהיה מוכן שנתניהו ימשיך לעמוד בראשו גם אחרי נאום בר־אילן, איננו מפלגת ימין אידיאולוגית. הליכוד הוא מפלגת שלטון, והשלטון חשוב לה יותר מארץ ישראל. ובאו חקירות נתניהו והראו שוב כי המפלגה איבדה את המצפן המוסרי והאידיאולוגי שלה. לא ארץ ישראל ולא פלשתין, לא ימין ולא שמאל, לא ניקיון כפיים ולא מתנות אסורות, רק שאלה אחת חשובה להם: אתה בעד נתניהו או נגדו? אני נגדו. מכאן שאני שמאלן.