בעקבות האירועים המשמחים האחרונים הצעתי לחבר שלי רוברט להשקיע בתוכנית לימודים שתסמיך עדי מדינה. שמע, טינף, כל דרעקטור בארץ הוא פוטנציאל להיות שטינקר בבוא הימים; כל סוחר במידע שמתהדר בתואר של יועץ אסטרטגי, גם עומד בתנאי הקבלה; גם מנכ"לים, סמנכ"לים, עוזרים אישיים, נהגי בוס וכיוצא באלה. בנאדם, יש לנו כאן שוק לקוחות עם אלפי אנשים. ברזי, שהוא מובטל עכשיו, יבנה סילבוס ל־16 שיעורים, ונגבה מהחולירות לעתיד 9,000 שקל. נביא את בני שיצלם להם קלטת אישית עם מצגת, שהשטינקרים ישננו רגע לפני שמעמיסים אותם בהסעה של יאחב"ל בשעה 5:50 ודאגנו פה לקהילה. מה אתה לגיד, בנאדם? אתה מוכן להשקיע?



"קוף, אתה שוב מתחיל", ענה הפינגווין לשעבר, "מדובר כאן באנשים במצוקה ואתה מסתלבט. אני מבקש שתמחק את מספר הטלפון שלי, ואת כל המסרים שכתבתי לך במהלך השידורים שלך ברדיו ובטלוויזיה. אני לא רוצה שהם יהיו חלק מפרטי החקירה שלך שתהיה בקרוב". נורא כעסתי על התגובה הבוגדנית, ועניתי לו: מתי כתבת לי מסרים? מדוע אתה מתחיל כבר לגבש אישיות של עד מדינה? בסך הכל הצעתי לך סטארט־אפ, חלאה שכמוך. מה קורה לך, טינף?



הוא לא השתכנע וחבל נורא. אני משוכנע שמישהו אחר יעשה את זה ויפיק ימבה של שקלים מהטרנד החדש. דווקא כשסיפרתי לברזי, הוא אמר שאני גאון, ואם רוברט מוכן, הוא כבר פוצח בשיחות עם שולה זקן שתהיה מרצה־אורחת בכל קורס. פח, אנחנו חייבים גם את יורם שפטל, שילמד את השטינקרים איך מתנהגים בחקירה, איזה פרצוף עושים לצלמים שמביאים אותם להארכת מעצר.



"אל תדאג, סרווטק'ה", אמר ברזי, "ברגע שרוברט אומר שהוא בפנים, אני מארגן את הכל, רק שנראה מזה כמה לירות. איפה אתה מציע לקיים את השיעורים?"



חשבתי על הקאנטרי של העירייה בשיכון ל'. הכי טוב במלתחות - כל כך מסריח ומטונף שם, שהתלמידים יקבלו מושג מה קורה באבו כביר. אתה יודע, עניין של אווירה. אם הם לא יקיאו שם מהגועל, זה יחשל אותם כאשר ייתנו להם ימים. "בסדר, דבר עם רוברט".



# # #



פרסום סיכומי החקירה של תיקים 1000 ו־2000 תפס אותי במדריד, אבל שמחתי גם משם. התכנון המוקדם היה שאסע עם מני ואיצ'ה למשחק של ריאל־פסז' בליגת האלופות, אבל כשדיווחתי לכיפוש על המגמה, היא כמובן שאלה: "ומה איתי? זה נופל על היומולדת שלך, גם אני רוצה לנסוע ולחגוג לך שם".



כיפוש, זה לא בשבילך, מדובר בכדורגל. את לא אוהבת כדורגל, אף פעם לא רצית לבוא איתי למשחק כאן. "כדורגל כאן איני אוהבת. במדריד אני כן אוהבת, רונאלדו מאוד חמוד. בקיצור, אם נוסעים, אני באה". אז דיווחתי לאחור. מני ואיצ'ה דווקא היו מאוד סבלניים למציאות החדשה, והודיעו שאין שום בעיה, הם גם יבואו עם הנשים, ויחגגו לי שם יומולדת כהלכתו.



אז בשלישי שעבר התייצבתי בנתב"ג לפנות בוקר. הדיילת סיפרה לנו שאנחנו במחלקת עסקים. אמרתי לה שהיא טועה, עסקים זה לא אני. "אתה כן", אמרה כיפוש. "רשמתי אותנו להגרלה, הצעתי 250 דולר, ואתמול הודיעו לי שזכיתי. רציתי לפנק אותך ביומולדת". יופי, הרווחת את הנסיעה שלך. "אתה רואה כמה חשוב לקחת אותי לנסיעות", היא הגיבה, "אני מפיקה טובה, וככה אתה יכול להמשיך להסתובב עם טרנינג, סיגריות וטלפון. אני דואגת לכל".



ברגע שנכנסנו למטוס פתחתי את המושב למיטה והתעוררתי בנחיתה במדריד. לא יודע מה קרה בין לבין. מצאתי זולה בשדה כדי לשתות קפה ולעשן סיגריה, בזמן שכיפוש תלקט את הטרולים מהמסוע. אני לא אוהב לראות ציבור כשאני מקיץ, ואז בא לי הרעב. כיפוש, תקני לי טוסט, עוד אספרסו ומיץ תפוזים.



"הסתכלתי מסביב, מאמי", אמרה האישה, "לא אהבתי את מה שראיתי. הכל כאן לא כשר. חכה שנגיע למלון ואז אני אדאג לך לאוכל".


תקשיבי, ותקשיבי טוף. אנחנו לא במאה שערים, וכלום כאן לא כשר. וכאן "חמון" שווה המון. את לא חייבת לאכול את זה, מצדי תאכלי מנה חמה. אני אוהב את זה, תקני לי.



"לא. אני לא אקנה, תתאפק. אתה כבר לא ילד", היא פסקה ושלחה אותי רעב למונית. הגענו למלון ופני האישה התכרכמו. "מה זה, מאמי? וילונות אדומים? טפטים על הקירות? הבאת אותי לבורדל". די, תרגיעי כבר. זה משחק חשוב, מגיעים אלפי תיירים, אז אין מבחר של מלונות, בקושי מני השיג לנו חדר. לפחות אנחנו בגראן־ויה, שזה מיקום מצוין. דיר באלאק להגיד למני שאת לא מרוצה.



"בטח, חיים שלי. ברור שאני לא אומר מילה, אבל לך אני יכולה להגיד". כיפוש, די כבר. זה מלון של אנשי עסקים, אל תעשי מזה חתולייה. נכון, קצת קטנצ'יק החדר, והוא זוויתי כזה. אבל רואים מכאן את פרימרק שאת אוהבת, מה עוד את צריכה? היא התפוצצה מצחוק, וקראה לי לאמבטיה. "אם אתה מצליח להיכנס לאמבטיה הזו, אני חייבת לצלם את זה. אם בנסיעות שלנו הייתי מארגנת לך אמבט כזה, היית מסתובב ואומר לי 'יאללה, תפיקי לי חדר נורמלי', אבל מחברים שלך אתה מסכים לכל. אני אזכור את זה".



בסדר. ראיתי כאן ממול טוני רומס, זה מזכיר לי את ניו יורק, אכלתי ברשת הזו המון פעמים. את באה? "ממש לא. אני מכירה את הרשת הזו, זה לא בשבילי".



# # #



חגגתי את הנוסטלגיה לבד. הזמנתי את כל התפריט, המלצר הביט בי כלא מאמין. "אתה תאכל את כל זה?" אל תדאג, תתחיל לייצר. צלעות ברוטב BBQ, תפ"א אפוי עם שמנת ובצל ירוק, חלת בצל מטוגן. בקיצור כולוסטרול נטו, אבל טעים. צילמתי מיד את השולחן, שלחתי לרוברט.



"יואו, בנאדם. נראה טעיםםםם. בתיאבון", הוא הגיב מיד. חצי מנת צלעות זה לפעוטות, אז הזמנתי עוד מנה של 12, וקינחתי בבראוניז עם גלידה וקצפת. מצד שני, שתיתי קפה בלי סוכר, מחשבה אבירית מצדי. עליתי לחדר מסוחרר מהקלוריות והשומנים בדם, ונתתי ארבע שעות שינה, כי זו פעולה שטובה לעיכול.



כיפוש העירה אותי לארוחת הערב. "מאמי, תלבש חולצת כפתורים. די כבר עם הטרנינג. אני כבר לא יכולה לראות אותו יותר".


אין בעיה, אני אעלה על בגדי א', אפילו הבאתי מגפיים. אבל זה לא בשבילך, כפרה, אל תתרגלי. אני יודע שאיצ'ה ומני יבואו עם חליפות, אז לא להתלהב, זה חד־פעמי. והאמת שהם לקחו אותנו למסעדת פאר, שכל החיות בה - שהוצבו על חרבות מעל אסכלת הגחלים הרוחשת - חייכו אלי מבעד לזכוכית של המטבח העצום בגודלו.



"תקשיבי, כיפוש", פצח איצ'ה. "היום זה יומולדת של הקוף, ואת חייבת לאפשר לו לשתות איתנו יין. פעם בחמש שנים לא יקרה לו כלום". מני התנגד בתוקף: "עזוב אותו! הוא לא שותה וזהו". כיפוש נדרכה: "אין מצב. הוא לא נוגע באלכוהול". מאמי, צ'יל. יין זה לא אלכוהול, אבל בכלל לא בא לי, תשתו אתם. הכל בסדר.



יצאתי לעשן, ומצאתי בחוץ אוהדים של זידאן שהגיעו מאלג'יר לצפות במשחק, וגם קצת מרוקאים ועוד אזרחי ארצות הסהר הפורה. הם ראו את מסך הסלולרי בעברית, והחלה שיחה על ספורט, שהגיעה כמובן גם לפוליטיקה. ייצגתי את מדינתי ביעילות מופתית, והסכמתי עם הנוכחים שהשלטון שלנו מושחת ורקוב, בדיוק כמו אצלם ושאולי אצלנו קצת יותר, כי בכל זאת היינו בעולם קודם וגם אנחנו עם בחירה. אם עשיו לא היה מתחפש ליעקב, לך תדע מה היה קורה. נפרדנו בחום, ודיווחתי לכיפוש על המפגש עם בני עמה, שבניגוד לישראלים, הם נחמדים מאוד וממש לא עצבנים.



"מה היית עושה בלעדינו? איך היית פוגש אותי", היא הגיבה. לא בחנתי את הסוגיה, אבל אני כמעט משוכנע שאצל המוסלמיות בארצות המגרב אישה לא קובעת לבעלה מה יאכל ומה ישתה. אפילו לא קיים אצלה כרעיון.



# # #



כיפוש כבר פשטה על פרימרק, אבל למחרת חזרה למקום הפשע, כאילו לילד אין בגדים. אחרי ששלחה לו תמונות לארץ מה קנתה לו, ביקש גיאצ'ו לדבר איתי.


"אבא, מה קנית לי?"


אמא קנתה לך הרבה דברים.


"אבל אתה, מה א־ת־ה קנית לי, לא אמא, א־ת־ה".


גיאצ'ו זה אותו דבר, אם אמא קונה, זה גם כאילו אני קניתי.


"לא, אבא. אתה הבטחת לי תחפושת של ספיידרמן, וגם חרב. קנית לי?"


כן, חיים־שלי־בלב, קניתי לך.


"יופי, אבא. אני אוהב אותך מאוד, ואני מתגעגע אליך. מתי תיקח אותי למדריד שלך?"


כשתהיה בר־מצווה, אני מבטיח לך שאקח אותך. יותר נכון, אמא תיקח אותך, יהיה לכם כיף. בסדר?


"לא, גם אתה תבוא איתנו".


בסדר, אני אבוא.



# # #



יצאנו במונית לברנבאו. איצ'ה היה בחרדות מה יקרה אחרי המשחק, איך נמצא מונית חזרה למלון. הנהג לא הבין אנגלית, אבל איצ'ה אמר: "נסה לדובב אותו, קוף. תציע לו פי שלושה על מחיר הנסיעה, רק שיחכה לנו ברחוב סמוך".



כיפוש שמעה שהנהג מדבר בסלולרי בערבית־מרוקאית, וביקשה שנשאיר לה את הטיפול בעניין. פעם ראשונה ששמעתי אותה בשיחה במרוקאית. היא תרגמה לנו שהוא חושש להגיע לאצטדיון ולא למצוא אותנו כי ניקח מונית אחרת. איצ'ה הגיב מיד: "תציעי לו 50 יורו אם הוא מתייצב. לא פי שלושה, פי חמישה, רק שיגיע".



היא הבטיחה לו וסיימה את השיחה בהצהרה: "כלמה, כלמה", שזה מילה־מילה. "מאמי, הוא יחכה לנו. יש לי אמון בו", אמרה לנו.


טוב, בסדררר. עלייך כתבו את בלדה לנאיבית. נכנסנו לאצטדיון. 80 אלף איש זה לצד זה ללא דחיפות וקללות. קשישים בעשורים השמיני והתשיעי לחייהם עולים במדרגות בנחת, חנוטים בבגדי ערב ושלובי זרוע. הם באו לבלות, הם לא הגיעו לריב ולקלל.



התיישבנו, הסברתי לכיפוש את הצפוי ותיאמתי ציפיות. חשוב שריאל תנצח, כדי שיהיה עניין במשחק הגומלין בפריז. "תיקח אותי גם למשחק בפריז? ואם ריאל תגיע לגמר, תיקח אותי גם לגמר?" כיפוש, נפלת לסם? מה פתאום? אני פועל, מה נראה לך שאני יכול לנסוע כל חודש למשחק?


"אם תגיד לי שאתה לוקח אותי", סחה האשה, "אני אטפל בכל".



אין לך במה לטפל, את לא נוסעת. אם אני אסע, אני עוד לא יודע לומר לך. היא רק הביטה בי ולא אמרה מילה. המשחק נפתח, ריאל הסתערה על הצרפתים, קבוצה שמייצגת עם מאוס (לא שהספרדים משהו, כן?), ולמשחק היה קצב מטורף לגמרי. בניגוד מוחלט למגמה, פסז' עלתה ליתרון אחרי איבוד כדור של המארחים. כיפוש, שהתלהבה מכל מהלך ותיעדה הכל בצילום בסלולרי כאילו התחפשה למייקל מור, חייכה אלי ואמרה: "עכשיו קיבלת רק דוגמית למה שאני יכולה לעשות כשמרגיזים אותי בתשובות כמו: 'את לא באה'. אני מוותרת לך על הגומלין בפריז, גם אתה לא תיסע. אבל אם תיקח אותי לגמר בקייב, אני מבטיחה לך שריאל תנצח. תחליט מהר. אה, עוד משהו. אם ריאל מנצחת, אתה מסתובב איתי מחר בעיר, מחכה לי כשאני בקניות, ולא מתלונן. מה אתה אומר? אין לך הרבה זמן לחשוב".



ניימאר ורונאלדו במשחק במדריד. צילום: AFP



הגבתי מיד: לכי על זה. אם אסע לגמר, את באה. על אף שאחרי שבאת לכאן, את צריכה לנוח שנה ממשחקים. לא יודע אם זו המכשפה, כיפוש, אבל תוך דקות היה שוויון, וריאל ניצחה 1-3 והשיגה מקדמה לקראת הגומלין בפריז. יצאנו מהאצטדיון, והלכנו לנקודת המפגש עם הנהג המרוקאי. איפה הוא, כפרה? כבר חלפו עשר דקות, אין בנאדם.



איצ'ה צחק ואמר: "אמרתי לך, קוף. הוא לא יגיע. לא היינו צריכים לשלם לו על הנסיעה לכאן. הייתי נותן לו 100 יורו על שתי ההסעות, אם הייתי רואה אותו פה עכשיו". נו כיפוש, עד מתי נחכה לנהג שלך עם הכלמה־כלמה? איזו מילה יש לכם? את עושה לי בושות אצל החברים. "נחכה לו", היא השיבה. "אני מאמינה בו. תנו לו כמה דקות".



אז הוא קיבל ים של זמן, אבל לא בא עד היום. המשיח גם לא טלפן. מני התפוצץ מצחוק בצד, ולקח אותנו למסעדה איטלקית כדי להתאושש ממשבר האמון עם נציגי המגרב.



# # #



למחרת היא העירה אותי. נזכרתי שהתחייבתי על הקניות ונכנסתי לעיצבון קליני. "אל תתחיל איתי, מאמי. אנחנו נוסעים לפוארטה דל סול. אל תגיד לי כואבת לי הרגל, אני מכירה אותך. קניתי כבר שני כרטיסים לאוטובוס הדו־קומתי, לסיור בעיר. יאללה, קום".



חיים שלי, הייתי במדריד 20 פעם לפחות, אולי תלכי לבד? "מאמי, זו קארמה לא טובה להבטיח ולא לקיים". אני קצת חושש מהקארמות שלה, אז מצאתי את עצמי בסיור באתרי העיר, עם אוזניות לתרגום באנגלית, ונמנמתי קלות. אחרי שעתיים של נומי־נומי, היא העירה אותי, אמרה שיורדים, השאירה אותי במסעדה בכיכר, ויצאה לשוטט בחנויות.



"רוצה שאקנה לך סווטשירט?" חס וחלילה, כיפוש. אלה נבלות הספרדים, אסור לתמוך בכלכלה שלהם. את יודעת שהם שרפו את אבות־אבותינו לפני 500 שנה? איך את חושבת שאבותייך הגיעו למרוקו? כי הספרדים גירשו אותם לשם, אני מתכוון לאלו שהם לא שרפו. "אין לי כוח אליך", אמרה. "חכה לי כאן. אם אתה זז, סמס לי".



בהיתי בעוברים ושבים, הפעולה שאני הכי אוהב לעשות בכל יום ויום. הרבה ישראלים הגיעו לעיר בשביל המשחק. אבל אף אחד לא דיבר עליו, כולם היו עסוקים בסיכומי המשטרה, על חקירות השחיתות שבהן מעורב רה"מ בנימין נתניהו. "מה אתה אומר, קוף? איך זה ייגמר? אתם בסמול תצליחו להעיף אותו?" אל"ף, אני לא סמול. שכחתם, אבל אני שונא את כולם באגם הדרעק, ללא שום הבדל אידיאולוגי. כולם שם דוחים אותי ביג־טיים; בי"ת, אם אתם שואלים אותי אובר־אנדר על העונש של נתניהו, אני אומר מעל שנתיים. רוב מוחלט מהטיילים טענו שאני שיכור, כי לא יהיה כלום, כי אין כלום.



# # #



נחתנו בישראל לתיק 4000, וכנראה שיש בו המון סחורה. אולי גם יהיו עוד שניים־שלושה עדי מדינה, כי אנחנו מדינה שמנוהלת ופועלת כמו ארגון פשע. גם בבית המשפט העליון איבדתי אמון. האבידה לא תוחזר, עד שהנשיאה הגברת אסתר חיות תודיע: מיציתי - פסיק - תודה לכם - נקודה. העסקה רקובה, שר ליאונרד כהן, ששירו "כולם יודעים" חייב להחליף כאן את ההמנון. רק כיפוש חיה בסרט, וסופרת את הימים לגמר ליגת האלופות בקייב. היא כבר הפסיקה לדבר על זה, כי היא משוכנעת שהיא שם. כיפוש, עד הקיץ תהיה כאן מלחמה, ביבי לא יוותר בקלות, הוא מתייחס אלינו כמו לצ'יפס. עזבי אותך משטויות של כדורגל בקייב. "אתה סתם חרדתי. תחשוב טוב, יהיה טוב. אתה סתם הוזה". לא, את.



[email protected]