בשנה האחרונה אירחתי 64 מנדטים פוטנציאליים בתוכנית הראיונות שלי בהוט. חלקם הגיעו במכוניות השרד שלהם, חלקם עם שומרי ראש, חלקם עם עוזרים פרלמנטריים, חלקם עם הדוברים שלהם, חלקם הגיעו בגפם. עוד לפני שהגיעו לאולפן ערכתי פגישה מקדימה עם הפוליטיקאים. את חלקם פגשתי בלשכה המפוארת בכנסת, את חלקם בחוגי בית, את חלקם בביתם הפרטי, את חלקם בבתי קפה. הגיוון היה מרבי, הפוליטיקאים שהתיישבו אצלי על הספה באו מכל צדדי המפה הפוליטית - ימניים, שמאלנים, דתיים, ערבים. והיו גם כמה שמתחממים על הקווים לקראת הבחירות שיגיעו.

לכולם היה הרבה מה להגיד. אפילו יותר מדי. אבל לאחר שעבר זמן והראיון עצמו שודר, רק בודדים התקשרו לומר את דעתם על התוצאה ולהודות לי. וכולם היו מהאגף הימני. דווקא השמאלנים, שאמורים להתחבר לשמאלני כמוני, שמרו על דממת אלחוט. אפשר אולי להסביר זאת בכך שמדובר באנשים עסוקים. אלא שדווקא אלה שהרימו טלפון היו העסוקים באמת, למשל שרים. אפילו במובן האינטרסנטי של הדבר, האירוניה הגדולה היא שדווקא אותם פוליטיקאים שצלצלו - הכוח וההשפעה כבר נמצאים בידם והם אינם צריכים אותי, מה גם שהם ידעו שאינני מישהו שנמצא על הגדר, רגל פה, רגל שם, ועשוי להצביע למפלגתם.

מתוכנית לתוכנית, עם כל פוליטיקאי נוסף שהתארח, זה הפך יותר ויותר ברור ומוחלט: את השמאל הישראלי אפשר לסכם בשורה אחת של חובב השורות זהר ארגוב: ״בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום״. מתוכנית לתוכנית הבנתי שהסיכוי שהשמאל יתרומם זהה לסיכוי שאורן חזן יסרב להזמנה להגיע לתוכנית בוקר. אני לא מדבר על כריזמה ועל מנהיגות אלא על הפקטור האנושי.

ניקח לדוגמה שני אישים שאירחתי: אבי גבאי ונפתלי בנט. אחת השאלות הקבועות שלי, שמופיעה כמעט בכל ראיון, היא ״מה הדבר שגרם לך להתאהב באשתך?״. זה מה שבנט השיב: ״הכנות שלה. תוכה כברה. אין לה מניירות, היא תמיד אמיתית, תמיד אומרת את האמת ולא מנסה לעשות רושם, זו התכונה הבולטת שלה. יושר ואמת. וכמובן כמה שהיא יפה״. לעומתו, זה מה שגבאי השיב: ״הכל״. כמובן, מיד ניסיתי להוציא משהו יותר ספציפי: ״תן לי תכונה אחת, רק אחת, שתפסה אותך אצלה״. ״הכל, הכל״, הוא אמר בקוצר רוח.

כשסיימתי את הראיון עם גבאי, מי שחשבתי שיכול לנער את האבק מעל הגופה של השמאל הישראלי, תפסתי את ראשי ואמרתי לעצמי: אנחנו אבודים. בעידן הנוכחי, שבו האישי הוא המלך, אין עוד חשיבות למפלגות. המוסדות מתו. הפנים של האדם העומד בראש המפלגה הן העיקר; הכוח של המותג המפלגתי קטן מכוח אישיותו של האדם העומד בראשה. כיום אנשים מצביעים לאישיות. כזו שאפשר להתחבר אליה.

זוהי רוח התקופה. תקופת הסלפי והחשיפה העצמית, תקופה שבה הערך הנעלה והקדוש מכל הוא האותנטיות של האדם אשר מתגלה - או לא - מבעד לפוסטים האישיים ולרמת הפתיחות בראיונות. כשאתה משיב על השאלה "מה הדבר שכבש אותך אצל אשתך?" בצורה הכי יבשה שניתן, מיד הפסדת במשחק. פוליטיקאי לא יכול היום להשאיר את האישי מחוץ למשחק ולהתפלא על כך שהסקרים מתעללים בו.

דונלד טראמפ, הנשיא שנכנס לבית הלבן ללא שום ניסיון פוליטי, ציבורי או צבאי, הוא הדוגמה המובהקת ביותר לרוח התקופה. טראמפ הוכיח דבר פשוט מאוד: כנות, פתיחות וישירות שוות בקלפי הרבה יותר מהישגים דיפלומטיים.

הילרי קלינטון, במהלך כהונתה כמזכירת המדינה, ביקרה בלא פחות מ־112 מדינות - מספר שיא שאליו לא התקרב שום מזכיר מדינה אחר. היא הצליחה גם להביא לשחרורו של מתנגד המשטר הסיני צ'ן גואנגצ'נג. היא קיימה נסיעה היסטורית לבורמה, ואף הביאה להסכם היסטורי ששם קץ לשפיכות הדמים בין סודן לדרום סודן. מרשים, אין ספק. אבל מה זה לעומת הנחיית 11 עונות של תוכנית הריאליטי ״המתמחה״ עם ממוצע מרשים של 11.3 מיליון צופים לפרק ושתי זכיות באמי פלוס הופעת אורח ב״שכחו אותי בבית 2״?

לצערי, גם גבאי וגם זהבה גלאון לא משתלבים ברוח התקופה. או שאולי זה אפילו גרוע מכך: אני חושש שאולי האישיות שלהם מתאימה לערב בינגו בבית אבות יותר מאשר לעולם הסוער של הפוליטיקה החדשה. להערכתי, אם השניים היו לא ידועים, ומגיעים לאודישנים ל"אח הגדול", הם לא היו עוברים אפילו שלב אחד בליהוק. כיום אנחנו זקוקים לפוליטיקאי שהיה עובר ליהוק ל"אח הגדול".

ואיילת שקד (שגם התראיינה אצלי והפליאה בכנותה) ובנט מבינים את זה טוב מכולם. גם גדעון סער, שמעלה תמונות של הילדים וכותב פוסטים ממעמקי הלב לגאולה, מבין את זה. וכמובן לפיד, שסוחב מאחוריו 20 שנים של כתיבה שבועית אישית בגוף ראשון ומתמחה בזה. בדיוק בגלל זה אני חושב שאפשר לחתום על תעודת הפטירה של מחנה השמאל, שהלך לעולמו לאחר שנים רבות במצב של מוות קליני. יהי זכרו ברוך.