בערך בגיל 7 החלטתי לעבוד על החברים בשכונה שיש לי יום הולדת. זה היה חצי שנה לפני המועד המקורי, באמצע החורף, ואני בכלל נולדתי בעיצומו של קיץ. החברים כנראה גם לא היו ממש מאופסים על התאריך, וכשנודע להם הדבר מיהרו לאסוף את כל הבמבות והביסלי שיש בנמצא כדי לחגוג. המבוגרת ביניהן הייתה בת 10, הצעיר בן 6.

עד היום אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי לשקר במצח נחושה ולהביא את כולם אלי הביתה. הרי היה לי ברור כשמש שברגע שאמא שלי תפתח את הדלת בצהריים אחרי יום עבודה עמוס, היא תקבל חום כשתראה ערימת ילדים, מפרחחי השכונה, שבאים למה שאמור להיות מסיבת יום הולדת לא אמיתית בכלל.

פעם לא היינו צריכים להודיע בבית כשהיו מגיעים חברים, אלא אם כן זו הייתה חבורה. אבל אלי בין כה וכה הייתה מגיעה גג חברה אחת. שבעה חברים? בחיים לא העזתי לחלום על זה. כשאמא שלי ראתה את כולנו בחדר המדרגות, היא לא הבינה מה אנחנו רוצים בדיוק. אני מניחה שהיא קצת התעצבנה שנפלנו עליה כך באמצע היום, אבל גם לא עשתה עניין גדול מדי. כמובן, כולנו עשינו אחורה פנה לחצר, ולא הייתה שום מסיבה.

אני לא חושבת שהחבר'ה קיבלו קשה את הבשורה, ואם אני זוכרת נכון, גם אני עברתי על המקרה כאילו היה תופעת לוואי של משב רוח חזק. נותרתי בפנים חתומות והצעתי להם לשחק תופסת. הזיכרון הנ"ל נדחק בשולי האנציקלופדיה של חיי ותויק בכרך המוקדש לאפיזודות לא ברורות שקרו באמת אבל נשמעות כמו המצאה אחת גדולה. מה גם שאני לא חושבת שסיפרתי את זה אי־פעם לאיש.

כאמור, איני זוכרת את הנסיבות שגרמו לי להמציא את הסיפור הזה. במבט לאחור אני מניחה שאחזה בי איזו מצוקה חברתית ואישית גדולה. רציתי להיות מישהי אחרת. זו שלא העזה להציע לאיש לחגוג עם הכיתה בבית הספר, הרגישה מספיק בנוח עם ילדי הרחוב שהסתובבו כמו פראים בגינה שמאחורי הבית.

מה שמסקרן הוא שבדל הזיכרון העוצמתי ביותר שנותר בי הוא קול דפיקות הלב שלי בזמן שעלינו כולנו במדרגות עם כל מיני ממתקים שאספנו מכל מזווה בכל בית. קול שליווה את הידיעה שאוטוטו, בעוד שנייה וחצי, הכל יתגלה. הוא נשמע באוזני עד היום. אני זוכרת את התחושה, את הריח, את הטעם המר שהיה לי בפה, וגם זוכרת שבקומה השנייה מתוך השלוש כבר לא עמדתי בראש השורה. נתתי לחברים לעקוף אותי, ואם אני זוכרת נכון, רציתי כבר לברוח. היה מאוחר מדי.

הסיפור הזה הוא עוד אחד מהרגעים שנמחקים לך כליל מהזיכרון בהקשר המלא שלהם, ומבצבצים להם במהלך החיים כמו סצינות בודדות מסרט איטלקי ישן; כזה שאת בטוחה שראית אבל את לא זוכרת בדיוק מתי ואיפה, רק שהשחקנית נראית מוכרת וגם הסביבה, אבל העלילה בכלל לקוחה מסרט אחר. לאחרונה יש סצינות רבות בחיי שעולות בי מדי פעם בהבזקי זיכרון מהעבר, כולם משום מה מהילדות, בעיקר מאותן שנים שבהן לא קרה שום דבר משמעותי, לא בת מצווה או איזה מאורע מכונן, אלא סתם יום של חול בחצר האחורית, כשמתחשק לך להיות מישהי שיש לה יום הולדת בחורף והיא לא את בכלל.

אני מניחה שמגיע גיל כזה שגורם לך להביט לאחור ולתהות אם הזיכרונות, אלה שאת כל כך נאחזת בהם, התרחשו באמת, או שרובם הם תערובת של חלומות בלהה בלילה או דמיון פורה במיוחד, שמתחיל לתעתע כשהשנים חולפות ומותירות בעיקר מסך ערפל מול העיניים. מה שגורם לי לחשוב מחדש על כל מה שנחקק אצלי כטראומה ולשאול אם הוא אכן היה כזה משמעותי, ואם כל ההתרחשויות שעיצבו את אישיותי בעצם נתונות לשיפוט בראי המתבונן. זאת אומרת: אולי אני תופסת את אותם אירועים כנוראים יותר ממה שהם היו באמת.

אני בטוחה שאם אשאל בפייסבוק את כל החברים מפעם - אלה שבשנה האחרונה אותרו ממש במקרה בזכות קבוצה ויראלית אחרי נתק של כמעט 30 שנה - הם לא יבינו על מה אני מדברת, כולל ההורים. אבל מה שמטריד אותי באמת הוא השאלה הזאת: אם אני מסתובבת מוטרדת מקרעי זיכרון מהסיפור הזניח הזה יותר משלושה עשורים, כשיש לי זיכרונות אחרים משמעותיים יותר, לטוב או לרע, זה כנראה מסמל משהו מאוד חשוב ומשמעותי עבורי. אבל מה, לעזאזל?