סיפורה של השופטת המסתמסת רונית פוזננסקי־כץ היה מאלף: ברגע הראשון היא הוצגה כמפלצת, מושחתת, מחליאה. אחרי שנדהמנו מעזות המצח, הקאנו מהטינופת הקלוקלת שפשתה בכל, איבדנו כל אמון במערכת המשפט ודרשנו בתוקף שהיא תתפטר ומהר, החלו להישמע גם קולות אחרים. איכשהו, הם היו הפוכים לגמרי. היא שופטת נהדרת, חרוצה, ישרה, מדויקת, הם אמרו. זה אולי לא תקין, אבל זה לא היה תיאום מהסוג המשבש הליכים ודורש הדחה. מה פתאום, אין שום סיבה שהיא תתפטר. בין לבין דובר גם על אירוע טרגי שהיא עברה לאחרונה, שהוא אומנם לא קשור, אבל הזכיר לנו שהיא בעצם אדם. אדם שטעה.



בסופו של דבר, הסיפור הסתכם בהעמדה לדין משמעתי ולא בהדחה מיידית ומבישה, וזה נעשה גם בהסכמת נשיאת העליון אסתר חיות, לכאורה הסמל המובהק של השמאל, וגם בהסכמת שרת המשפטים איילת שקד, המייצגת את הימין. אז מה זה אומר? ייתכן שהתקבלה החלטה מידתית ונכונה? אולי. אבל התקרית משקפת תופעה הרבה יותר רחבה. תופעת ה״צל"ש או טר"ש", ה"קדוש או מחבוש". הרי לא משנה לאיזו קבוצה אתה משתייך, אתה הופך סלחן, אפילו קצת עיוור לגביה. כשמתגלה משהו על קבוצה אחרת אתה מיד מתנפל - מטונפים, לטהר! אבל בעצם, אתה עושה את זה מתוך רצון להרגיש נקי בעצמך. הבעיה העיקרית באווירת המחנאות הנוכחית היא שאף אחד לא באמת מתנקה ובוודאי שאינו טהור, אלא בעיקר עסוק במלחמה במחנות אחרים מחד, ומנגד בכסת״ח של חברים.



כמה מהר אנחנו יכולים לשנות עמדה לגבי אדם, ובעזרת איזו הצדקה? בן לילה הפך המפכ״ל ממינוי מבהיל של מתנחל ימני בעמדת מפתח לשמאלן שרודף את ביבי. חלק מה״תקשורת״, לעומתו, פושט ולובש תחפושות עשר פעמים ביום - כשצריך הוא משרת את ״השמאל״ שאלוהים יודע מי ה"מפלצת" שכביכול עומדת בראשו ומושכת מאחור בחוטים, וכשצריך הוא מלא בימנים "מסוכנים" כמו שמעון ריקלין וסגל (אראל/עמית/חגי) ובתופעות "מזעזעות" כמו ערוץ 20.



נורמה אחת לכולם



בלהט הקרב שכחנו משהו בסיסי: העובדה שמישהו אחר עשה קומבינה מכוערת לא מכשירה את הקומבינה שלך. כן, כולנו ישראלים, מאלתרים, מעגלים פינות, קומבינטורים לעילא. אבל צריך להיות לזה גבול, כדי שנחיה במדינה שגם אם היא מתאימה למידות האופי הייחודי שלנו, תהיה תקינה. נמאס לשמוע את הקבוצות השונות מגנות בחירוף נפש על כל מעשה של חבריהן כאילו מדובר בצדיקים ובנביאים, בעוד שהן דורשות מקבוצות אחרות ניקיון כפיים מוחלט, ללא שום הנחה. לאט־לאט מתברר שאין דבר כזה, ניקיון כפיים מוחלט. אבל למה זה כך? כי כשהנורמה היא לנקות את עצמך על ידי לכלוך של אחרים, אף אחד לא יכול להיות נקי. ככל שמתגבר הוויכוח, כל אחד נעמד על הרגליים האחוריות רק כשמדובר בצורך לניקיון ושינוי נורמות אצל קבוצות אחרות.



את הפלונטר הזה אפשר לפתור רק אם מאמצים נורמה חדשה לכולם: להפסיק לשפוט אוטומטית, ובמקביל להפסיק להגן אוטומטית. בכל פעם שאנחנו מגנים אוטומטית על חברי הקבוצה שלנו ומנקים אותם מכל אחריות, אנחנו מחזקים את הנורמה הפסולה הזאת. וזה לא משנה אם מדובר בשופטים, עיתונאים, שוטרים, חוקרים, או פוליטיקאים (כן, גם מהליכוד).