בגיל 22 נטלתי את הכדור נוגד הדיכאון והחרדה הראשון שלי. מאז ועד היום חלפו 12 שנים, שבמהלכן לא דילגתי על בוקר אחד בלי שאתדלק את המוליכים העצביים שבמוחי במנה היומית של סרוטונין ונוראפינפרין שהשתחררו מהתרופה.

למעשה מערכת היחסים שלי עם התרופות האנטי־דיכאוניות היא הארוכה והעקבית בחיי. אחריה מגיעות מערכת היחסים עם הכתיבה העיתונאית (עשר שנים), מערכת היחסים שלי עם אשתי (שבע שנים) ומערכת היחסים עם הכלב שלי (שש שנים). יש לציין שזו לא רק הארוכה מכולן אלא גם היציבה ביותר. נטולת מריבות, ספקות, עליות וירידות. מערכת יחסים אוטופית של קבלה והבנה דו–סטרית.

עד לעת האחרונה שבה החלו לנבוט בי תהיות מסוימות. ״לפעמים״, אמרתי לפסיכיאטר שלי בפגישה האחרונה שלנו, ״אני חושב לעצמי איזה בן אדם הייתי בלי הכדורים הפסיכיאטריים". הפסיכיאטר הביט בי מודאג. "אני לא חושב שאתה רוצה לדעת״, הוא אמר, ״הכדורים האלה הם חומת הגנה חשובה״.

"אבל", אמרתי, ״לכל התחושות האלה שהכדורים מאלחשים - דכדוך, לחץ, בהלה - יש תפקיד ביולוגי מסוים שנועד לכוון אנשים למקומות נכונים, לגרום להם להתרחק ממשהו. לכאב, לא רק הפיזי, יש תפקיד כמנגנון הגנה, לא? ולטראומות יש ערך. הן מלמדות אותנו ממה להיזהר, לא? ואם אני לא מרגיש את הטראומה, אז אולי אחזור על הטעות במקום להימנע ממנה, לא?".

בתגובה הפסיכיאטר דפק בי כזה מבט שלא השאיר לי ברירה אלא לומר ״עזוב, לא משנה״ ולוותר על הנושא. יכולתי להבין אותו, זה קצת כמו לצפות לפתח שיחה עניינית על יתרונות הטבעונות עם קצב.

מאז שהמחשבות האלו החלו להופיע, אני חושב על זה הרבה. במיוחד אני נזכר בכמה מערכות יחסים הרסניות שהיו לי בחיי. ואני שואל את עצמי: נניח שלא הייתי מתודלק בכדורים שעמעמו את עוצמת הנזק והכאב שמערכות היחסים הללו הביאו עלי והפכו אותן לנסבלות, האם הייתי חותך את היחסים האלה מוקדם יותר ומונע מעצמי כמה רגעים קשים במיוחד שהגיעו בהמשך הדרך? אם הכאב היה מכה בי במלוא כוחו, הייתי לומד יותר ולא חוזר על הטעות כשמצאתי לי מערכות יחסים הרסניות לא פחות? ושאלת השאלות: איזה אדם אגלה אם אפסיק לקחת כדורים?

העניין הוא שאין לי אומץ לעשות צעד כזה. התלות שלי בתרופות היא כל כך גדולה, עד שאני יודע שאין באמת סיכוי שאצליח לעשות דבר כזה. יותר מזה, מכיוון שכל חיי הבוגרים נטלתי כדורים נוגדי דיכאון, ברור לי שלא אצליח לעמוד מול סוג הכאב הנפשי שכנראה אצטרך להתמודד איתו כשאפגוש את העולם האמיתי, ללא חליפת ההגנה הפרמקולוגית שאני לובש מאז גיל 22.

לא מזמן שמעתי בתוכנית הרדיו של קרן נויבך דיון בנושא השימוש המוגבר בתרופות פסיכיאטריות בארץ. עלה שם לשידור ד״ר שמעון כץ, שהסביר ש״התרופות, בגלל מנגנון הפעולה שלהן, קשה מאוד להפסיק ליטול אותן אחר כך. כי כשאתה מתחיל את התהליך של הגמילה, אתה עלול לחוות תופעות מאוד קשות שיגרמו לך לרצות להמשיך לקחת את התרופה אחר כך. או שיכפו אותה עליך. ואז נוצר מצב שבן אדם מנסה להיגמל, והמצב שלו רק מחריף בגלל המנגנון של התרופה. אז הוא מנסה להפסיק ולא מצליח ואחר כך מנסה עוד פעם ועוד פעם ולא מצליח ואז מגיע למסקנה, שאולי היא שגויה, שהוא בן אדם שחייב לקחת תרופות״.

****

האמת היא שאני לא חושב שאעשה משהו מעבר לתהייה איזה אדם נמצא מתחת לחליפה הפרמקולוגית שאני עוטה עלי כבר המון שנים, וכמה הוא רחוק מהאדם שהנני. זה לא דבר חד–משמעי, ואני לא יכול לומר שאני סבור באופן מוחלט שנטילת תרופות פסיכיאטריות היא דבר רע. למעשה אני מניח שהן הצילו אותי פעמים רבות ממצבים קשים, ואני לא חושב שאפסיק ליטול תרופות אנטי־דיכאוניות.

אבל מה שכן, לא מזמן הבן שלי ראה אותי נוטל את תרופות הבוקר ואמר: ״כשאהיה גדול אני אקח תרופות כמו אבא״. בתגובה אמרתי לו: ״לא, לא, זה לא משהו שצריך לעשות, עדיף לא לקחת תרופות״. הוא פקח עיניים ושאל אותי: ״אז למה אתה לוקח תרופות?״. לא ידעתי מה להגיד לו. הוא המשיך להסתכל עלי בעודו מחכה לתשובה. ידעתי שאין לי ברירה, עלי לפעול במהירות. ״אתה רוצה שנלך לקנות צעצוע בחנות צעצועים?״, שאלתי, והוא כמובן השיב בחיוב וקפץ משמחה. בכל פעם שהילד מגיע אלי עם שאלה שאני לא ממש יודע איך לענות עליה, אני מיד מציע לו ללכת לחנות הצעצועים לקנות צעצוע וככה מטאטא את השאלה הצדה. יש לילד הזה הרבה מאוד צעצועים. לא תאמינו כמה.