בנסיבות רגילות רצוי לקיים במדינת ישראל בחירות אחת לשנתיים־שלוש, משום שלא פעם, רק הליכה לקלפי יכולה לשחרר לחץ חיצוני אימתני להיכנע לפלסטינים שמופעל מוושינגטון או מבירות אירופה. אין כמו בחירות כדי להסביר לוושינגטון או לאירופה, שהממשלה פשוט לא יכולה לוותר, כי היא עלולה להפסיד בבחירות. לכלל האצבע הידוע הזה נוספו הפעם נסיבות מיוחדות שיובילו, ככל הנראה, לבחירות מוקדמות. על הפרק ניצב איום מעורפל של "תוכנית שלום" מטופשת נוסח דונלד טראמפ, ובד בבד - חקירות ראש הממשלה בנימין נתניהו. יחד נוצרה מציאות עכורה בציבור ובקואליציה שכנראה מחייבת טיהור בקלפיות.
קווי המתאר שפורסמו לגבי התוכנית של טראמפ אומנם לא יביאו אף פלסטיני לחתום איתנו על הסכם, אבל דווקא בגלל הקירבה בין נשיא ארה"ב לראש הממשלה, יש בהם חומרה מיוחדת. אם בכלל יפרסם טראמפ מתווה כלשהו ונתניהו יאמר לא, הג'ינג'יות של נשיא ארה"ב עלולה לפגוע הפעם בנו. ואם חלילה נתניהו יאמר כן, התוצאה תהיה חמורה הרבה יותר.

הפעם עלול ראש הממשלה להסכים לוויתורים מפליגים לפלסטינים לבקשת החבר הוושינגטוני. המדיניות שנתניהו נוקט בירושלים וביו"ש תחת הממשל הכי אוהד שהיה אי פעם מעוררת חששות כבדים. שלא לדבר על המצוקה הגוברת של נתניהו מול חוקרי המשטרה. מצוקה זו עלולה בפני עצמה להוביל אותו לעשות מעשה שרון ולשבור חזק שמאלה כדי לנסות לקושש אהדה אצל אותה עיתונות ופרקליטות שאיתרגה את אבי "ההתנתקות". זה לא בהכרח יעזור לו בשלב הנוכחי, אבל אנשים נואשים מבצעים מעשים לא הגיוניים.
בד בבד, על אף שאין לאיש בקואליציה סיבה אמיתית להיפגש בקלפיות, רבנים ועסקנים חרדיים שכחו את הפרק על ישורון ששמן ובעט. הם דוחקים את השותפים הקואליציוניים לפינה בלתי אפשרית ומסכנים את ההישגים הפנומנליים שהשיגו עבור הבוחרים שלהם בקדנציה הנוכחית.

ולבסוף, גם לאווירה הציבורית שיצר מחול שדי החקירות, לא יזיק מטהר בחירות. שני מחנות מוטרפים ניצבים אחד מול השני – מחנה ה"רק לא ביבי, בכל מחיר", ומחנה ה"רק ביבי, בכל מחיר". בשני המחנות פועלים פוליטיקאים, עיתונאים ועובדי מדינה מתוך אובדן רסן. גם להם לא יזיק פסק זמן, שבמהלכו תקבל המערכת הפוליטית לגיטימציה מחודשת. 
ובכל מקרה, הבחירות לא ישנו באמת את תוצאות החקירות או את הלבטים של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ואפילו לא את אי־הלגיטימציה של נתניהו לשלוט, במקרה שיוגשו נגדו כתבי אישום חמורים.