זה היה אירוע מרגש. על מגרש המסדרים עמדו לפני כמעט שבועיים, מחולקים לפלוגות, 900 הבוגרים הטריים של קורס מפקדי כיתות. מסביב, מילאנו את הטריבונות, אלפים מבני המשפחות. רגע לפני סוף הטקס, נעמדנו כולנו לפי הוראת המנחה לשירת "התקווה". ואז, כשזו הסתיימה, זה הגיע. הכל התחיל בכמה חיילים מגדוד "נצח יהודה", שהחלו לשיר "אני מאמין". בתוך שניות זה תפס עוד ועוד חיילים. אחרי דקה נראה היה כאילו הקהל כולו נסחף. ייתכן שהמילה "כולו" גדולה מדי, שהרי אף פעם לא שרים כולם, אבל השירה הייתה הסיפור של ההורים. אלמלא הם, לא היה כלום. אלמלא הם, הרס"ר היה חותך את העסק בשנייה וחצי. 
 

אי אפשר לפספס את העובדה שצה"ל עובר בעשורים האחרונים שינוי; שגם כשלא מדובר בטקסים רשמיים, אלא בסתם פעילויות של שגרה, באימונים, או כשהחבר'ה רוצים להרים את המורל – אפשר לשמוע ביחידות החי"ר פחות ופחות שירים העוסקים בקימורי גופה של הפקידה הפלוגתית, ויותר ויותר שירים על "עם הנצח". הסדרה שמעלה השבוע רועי שרון ב"כאן 11" מספרת את סיפורו של השינוי הזה. 
 

"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ. עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא", הוא אחד מי"ג עיקרי האמונה היהודית שחיבר הרמב"ם. העסק הזה הוא חלק מהסיפור היהודי. לא חייבים להאמין בו, כמו שלא חייבים לשמור שבת, אבל כמו שאי אפשר לעקור את השבת מהעניין היהודי, אי אפשר לעקור גם את "אני מאמין". לעוצמה של השיר הזה מצטרפת גם המסורת המקובלת לגבי הלחן שלו.

חיילים במסדר, אלוסטרציה. צילום: מרק ישראל סלםחיילים במסדר, אלוסטרציה. צילום: מרק ישראל סלם

 

הניגון הזה מיוחס לעזריאל דוד פסטג, חסיד מודזיץ', חזן ומלחין שהתגורר לפני השואה בוורשה. על פי המסופר, כאשר נשלח ב־1942 לטרבלינקה עם בני משפחתו, דחוסים כולם בתוך קרון משא, החל לשיר שם את "אני מאמין" במנגינה שחיבר, כשיושבי הקרון מצטרפים אליו. פסטג, כאמור כך לפי הסיפור, הכריז במעמד ההוא שמי שיישאר בחיים ויעביר את הניגון הזה אל הרבי ממודזיץ' המתגורר בארצות הברית, יזכה במחצית מחלקו בעולם הבא.

אחד היהודים, שניצל מהתופת, שלח את התווים ואיתם את סיפור המעשה לרבי, מבלי לציין את שם המחבר. "עם הניגון הזה", סיפר בהמשך הרב, "צעדו יהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח צדקנו... כאשר ר' עזריאל דוד שר את 'אני מאמין', בוודאי נעו אמות הספים בעולמות העליונים". ישנן גרסאות שונות לסיפור הזה, אבל אם זו המדויקת ואם אחרת, ישנן עדויות רבות על יהודים שהלכו אל מותם ושירת "אני מאמין" על שפתותיהם. 
 

כמה ימים אחרי האירוע בעיר הבה"דים, צפיתי בכתבה הביקורתית ששודרה בערוץ עשר על האירוע הזה. אילו הדיון היה נסוב סביב הסוגיה של הצורך לשמור על ממלכתיות באירועים מעין זה, וסביב חשיבות ההקפדה על הפרוטוקול המסודר של צה"ל, הייתי מתחבר אליו. אלא שבערוץ עשר בחרו למסגר את הסיפור הזה תחת הכותרת "הדתה בצה"ל", וזה כבר לוקח את כל השיח למקום אחר.

כי מעבר לשטות שבשימוש בביטוי הזה, במקרה הזה - שהרי צה"ל לא קשור כאן לכלום, וההורים האזרחים הם שפצחו בשירה - הביטוי "הדתה" הולך והופך לביטוי נרדף לניסיון לברוח מכל מה שמדיף ריח של יהדות. סיפורי שבת בגן ילדים? "הדתה". החלטה של המדינה לשמור על פרהסיה שבתית? "הדתה". ארץ ישראל היא הארץ המובטחת? "הדתה". "אני מאמין"? "הדתה".

לא מדובר כאן בקרב על הממלכתיות, וגם לא בקרב על שמירת כללי הטקס. אלה רק תירוצים. כל זה חלק מהמערכה על זהותה היהודית של המדינה. המסה הקריטית של הציבור הישראלי – ודאי הדתי והמסורתי, אבל לא רק הם – הכריע זה מכבר במערכה הזו. חלק מהאליטות הישנות ממשיכות לנהל את המלחמה.