אילו היו אומרים לי לפני 20 שנה שלעת בלותי אפסיק לרדוף אחרי כל מסעדה חדשה ומדוברת בניו יורק, שהרגלי צפיית הטלוויזיה שלי יצטמצמו להצצה מזדמנת ב–CNN, שלא אהיה מעודכן ומעורה יותר בהתרחשות העדכנית בסצינת הרוק האמריקאי ושאהיה מסוגל להעביר ימים שלמים בלי אוכל - הייתי חושב פעמיים אם התוצאה מצדיקה את ההשקעה. באותה מידה אני זוכר את היהירות המונוגמית של נישואי הארוכים וחיי הנצח עם אותם אישה, שהדיפו התנשאות ובוז צונן כלפי אותם לוזרים חינניים שמעדו בדרך ונפרדו על מדרגות הרבנות. החיים - את זה דווקא תמיד ידעתי - מלאים הפתעות, רובן רעות. אבל כאשר הכל עובד כשורה - המשרה מרתקת ומשתלמת, הבית מפנק ומלבב את הנפש, השמיעה תקנית, המכונית מתניעה בבוקר בלי בעיה, החברים חיים ויש עם מי לשתות כוס בירה ולאכול פסטה עם כמהין אצל שאול אברון ביפו.

קשה לנו לדעת מראש על התלאות המחכות לבן דמותנו העתידי מעברה האפל והקודר של עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל שבה נרצח רבין ואיתו אבדה תקוותנו. לא תמיד אני מופתע. מיהו נתניהו ידעתי מהערב שבו חש לאולפן הערוץ הראשון כדי לעקר את מהלומת הקלטת הלוהטת והרס את דוד לוי. לא ידעתי שהחיים במחיצתו יהיו מרופדים קלטות, פרשות, חשדות, פחד, משטמה וגועל נפש ובעיקר שנאה יוקדת לכל מי שאינו אנחנו ואינו חושב כמונו.

באיזה אופן מוזר הצלחתי רוב חיי ליצור הפרדה בין הכללי והלאומי ובין הפרטי. ההפרדה הזאת היא שאפשרה לי לחיות חיים טובים, לראות עולם, לאהוב, לכתוב, לאכול ולשתות כאילו אין מחר, בעיקר משום שהמחר היה תמיד יותר סימן שאלה מאשר נתיב מואר ומסומן היטב. מה שקרה בעשור האחרון, או כך לפחות נדמה לי, זה שהכללי פרץ אל הפרטי והחל עוקר את גן השושנים שלא הובטח לי מהשורשים. באיזה אופן מוזר שאינני יודע להסביר אותו, אילו נשארתי בישראל הייתי עדיין נשוי, ילדי היו מדברים איתי, נתח בשר טוב היה עדיין מרגש אותי וגם בקבוק יין. החלטתי הפרטית שהייתה מגובה בכוחות נפש חד־פעמיים נדירים עבורי, שנתנו לי לעקור ולעבור 8,500 ק"מ צפונה עם רכושי ומשפחתי, עלתה יפה עבור אחרים והחמיצה על שפתי. אין לי טינה. אפילו מסכנות מיידיות אין לי וגם לא כוח ועניין לעשות אחורה פנה כדי להניח לאלדד יניב להפיח בי תחושות אשם על ההפגנות שבהן לא אשתתף.



מצד שני, אני שמח על שזכיתי לראות את התולעת הפרזיטית שחיה בקרבי, בולמוס שמה, נוטשת את גופי בחוסר עניין והולכת לחפש טמבל אחר. אני עדיין רוצה דברים, אבל לא את כולם. אני לומד לחיות סיפוקים בהכרה ברורה שאולי לא נותר זמן להגיע אליהם. בפינת הטלוויזיה עומדות כמה קופסאות של סרטים וסדרות ב–DVD, הטובים מסוגם אני מניח, שאיני מרגיש יותר צורך בלתי ניתן לבלימה למהר ולצפות בהם.

אינני זוכר את הפעם האחרונה שבה תקעתי דיסק במערכת, ובבית מפוזרים קרטונים גדולים וחתומים שאינני זוכר מה יש בהם. יש חדרים שלא הייתי בהם חודשים ארוכים, יש משימות ומטלות שלא ביצעתי. וכמו שנהגתי בישראל, חלק מהחשבונות אני משלם אחרי שסוגרים לי את הכבלים ומנתקים את הנייד. אבל זה המפרט הטכני. אני מפיק הנאה גדולה מלהיות מעורה ומעודכן במה שמעניין אותי. אני קורא ספרים בכמויות המזכירות לי את ילדותי שבה גרתי מעל ספריית השאלה פרטית ברמת גן. אני מבין שהקשר שלי עם בוב דילן, ווילי נלסון וניל יאנג רופף, זמני וגונח אל סופו ולא ראיתי פריים אחד מ"משחקי הכס".

הסדרה הטובה ביותר שראיתי בעשור האחרון הייתה "מלחמת וייטנאם" התיעודית. נדמה לי שיש לה קשר מהותי עם המהפך האישי שעבר עלי. נמאס לי לראות סרטים על אנשים הורגים אנשים כי זה משעשע. מהסרטים שהיו מועמדים לאוסקר צפיתי בשניים: אחד שהפיק חבר ואחד מסקרנות לראות את גרי אולדמן עושה את צ'רצ'יל, אחרי אלברט פיני, בריאן קוקס וברנדן גליסון.

בראד פיט. רויטרס

***

למיטב זיכרוני, החלה נסיגת החשק שלי בימי "סיינפלד". כאשר ירדה הסדרה הסתמית על כלום והיה צריך לסכם אותה, כתב דנקנר בעדה ואני נגדה. "חברים" נחשבת בעיני לבת הבלתי חוקית מליל אחד של תאוות בשרים בין "סיינפלד" ל"שלושים ומשהו". אלו הסדרות שהשיקו את העידן ההדוניסטי, נרקיסיסטי, העסוק בעצמו ומקדם את פולחן השומדבר בטלוויזיה האמריקאית. בעוד אפילו אני מוכן להודות שהיה בהורים משהו מעניין, "חברים" השניאה עלי חלקות גדולות באמריקה, גמלה אותי מניו יורק וסתמה את הגולל על כך שיהיו לי חברים או שאשב בבית קפה. מגיע גיל שבו אתה מאבד את הקשר המיידי למה שקורה, למה שנחשב, למה שלוהט, שמוציא אותך בברוטליות מהשיח התרבותי.

הזזת מולקולות תרבותיות והפיכת שחקנים למותגים הייתה תמיד עניין מגונה, במיוחד כאשר אלה מתאגדים ומצליחים לגבות 750 אלף דולר לפרק כל אחד בשביל חופן של שממה. האמת היא שכולם נשכחו בזמן אמת והפכו להשתקפות משעשעת של עצמם, הם נבלעו בתפאורה ואינם מלהקים יותר את חיינו. החיים ללא דיוויד שווימר מרתקים לאין ערוך יותר מהחיים איתו ועם קורטני קוקס וליסה קודרו? תזכירו לי. מתיו פרי מתמכר למשככי כאבים, נגמל וחוזר חלילה, יש לי אמפתיה למה שעובר על האיש עם אפס עניין בשחקן. את מאט לה בלאנק אני רואה לפעמים בזווית העין בכבלים, לא ברור לי במה. הבלרוג הגדול, הטרול הבלתי נגמר שנותר איתנו, הוא ג'ניפר אניסטון הבלתי נלאית.

תופעות טבע תקשורתיות כמו אניסטון מרתקות אותי, אני מודה. לא שאני עוקב אחריה באופן מסודר חלילה או שהשתתפה בסרט שחלה על מישהו חובה לראות. היא כמו דלקת פרקים. עם טיפול בתרופה נכונה זה יכול לכאוב פחות, אבל לא נרפאים ממנה. השבוע עמדתי בתור לקופה בסופר, לא משהו שאני רוצה לדבר עליו. אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שארבעה שבועוני רכילות שונים נשאו אותה על השער. אותו צילום לדעתי אף על פי שהיא נראית דומה לחלוטין בכל הצילומים. התסרוקת המגוהצת הזאת שהפכה למשאת נפשן של כל מגישות החדשות, העיניים הכחולות, האף הקטן שלא ממש מתחבר לפנים, הסנטר המרובע, והכל אחרי פוטושופ. אף אחד במיין לא נראה כמי שג'ניפר אניסטון מטרידה את שלוות רוחו. אלה אינם הקליינטים המיידיים של הפנומן הזה. אני ודאי שלא. אני מוכן להרוג עבור אליזבת שו הצעירה או נטלי ווד המנוחה.

נכון שיש לי - כמו לכולם - היכרות אינטימית עם השד השמאלי של אניסטון, שהוא כל מה שצריך בשד (היכרות שהתחילה עם פרקי הפטמות של רייצ'ל ב"חברים" שנהגו להכריז על עצמן ברגעים מפתיעים). עבור חובבי חזה מדובר ללא ספק באחד היפים, דבר שלא נעלם מתודעת המעצבים הגרפיים והצלמים שכבר הנציחו אותה בעירום חלקי ויותר ב"וניטי פייר", "ווג", "רולינג סטון" ואחרים. אבל הפעם כנראה נפל דבר: כפי שהיה צפוי וידוע מראש, אניסטון ובעלה זה שנתיים, אחד בשם ג'סטין תרו לדעתי (לא שמעתי עליו) נפרדו. כרגיל, אצל אניסטון, מלוות הפרידות הללו בדברור חמים ובמילים נעימות על הזולת ואיזה חברים טובים הם יישארו וכמה לא דרמתיים הם הגירושים. לאחרונה אני מבין שרק שלי היו טראומטיים, אצל זוגות אחרים זה ספורט תחרותי.

מה ששכחתי, עדות נוספת לניתוקי מהמציאות, שלפני הג'סטין הייתה ג'ן נשואה לבראד פיט. מיהרתי להתעדכן, ומה שקרה זה שבעת צילומי "גברת ומר סמית", שבהם השתתפו פיט ואנג'לינה ג'ולי, נולדה משיכה חייתית בין השניים שחיסלה את הזוגיות של בראניפר. כן, יש איזו אופנה של צימוד השמות ליצירת יחידת תודעה אחת. פיט נישא לג'ולי. יחד אימצו את הילדים שמיה פארו השאירה באפריקה ובמזרח הרחוק, ונולדו להם כמה ביולוגיים. הם שלטו בהוליווד עד שג'ולי תפסה את פיט מתעסק עם מריון קוטיאר הצרפתייה וזרקה את חפציו האישיים לדשא. או־לה־לה, כן?

עוד מתברר שבראניפר נותרו ידידים לוואטסאפ או לטוויטר אחרי שהתגרשו, וכאשר פיט נאלץ לחזור לחיות בגפו בווילה המדהימה שלו, הוא התכתב עם אניסטון כמו שעושים חברים שמקבלים בומבה לביצים. מה כבר יכול להיות רע בטקסטים תמימים בין שני חברים? לא כך חשב ג'סטין, שמצא את הטקסטים והתחרפן מהם, והשאר ידוע.

החודש, ממש במקרה, מופיעה אניסטון בכתבת שער בירחון ארכיטקטורה שבו היא מציגה את הבית שעליו עמלה שנתיים וחצי ושעלה לה 21.5 מיליון דולר. אין לי נתונים מספריים, אבל התרשמתי שהבית יכול לאכלס בנחת את כל הפליטים שישראל רוצה לגרש לאפריקה והוא מאוד יפה. כמעט בכל צילומי הבית נראית אניסטון בפוזה כזאת או אחרת. כמובן שאי אפשר להימלט ממנה גם בטלוויזיה, מכיוון שהיא משתתפת בפרסומות לארבעה מוצרים שונים לפחות ובמודעה למים מינרליים חכמים בעיתון (שד שמאלי וגו').

אנג'לינה לקתה באנורקסיה (או בולימיה), מבקרת אצל פסיכולוג באופן אינטנסיבי, רבה עם פיט על משמורת לילדים, לא שמחה. מכיוון שפיט פנוי ואניסטון גרושה טרייה ויש ביניהם עסקים לא גמורים, קמה תנועה מחתרתית שכל תכליתה להחזיר את השניים, אישה לידי הגבר. לא יודע איפה נרשמים, אבל זה רציני. אנשים נורמטיביים מושקעים בזה. פיט, לזכותו, עשה כמה סרטים שאפשר לדבר בהם, אף שהסכמתו, יחד עם דיקפריו, לככב בסרטו של טרנטינו על משפחת מנסון ושרון טייט, היא יותר מאומללה. עוד הבנתי שאניסטון בת 49, שזה הגיל שבו התאלמנה אמי עם שני ילדים בשנות ה־20 לחייהם, ואילו אניסטון מדברת ברצינות על ילדים עתידיים, אולי עם פיט שהוא בן 55. הכל ממש לא מעניין אבל תופס נפח בלתי סביר בתודעה האמריקאית.

אני מודע לעובדה שאולדמן נאשם בהתנכלות מינית הגורעת מקסמו כצ'רצ'יל, אבל הוא לפחות מייצר דילמה אמיתית בין האיש לשחקן. אין שום דבר שאניסטון השתתפה בו ששווה לראות. היא תמיד מוצגת כאישה המסכנה שדברים רעים קורים לה אבל לא משהו שלא יעבור לה בספא בביתה החדש. יש שמועות עיקשות על מפגשים ליליים בין פיט ואניסטון, לא מידע שהצלחתי לאשר.

אין שום דבר מעניין או מסקרן בסיפור הזה. אבל הוא משקף היבט מסוים ממה שקרה לחיים באמריקה ולמשיכה של הקוראים לסיפורי רכילות כמו זה. זה עצוב במיוחד בימי טראמפ, כי זה הופך את החיפוש אחרי אמריקה היפה, המעניינת והיצירתית לקשה יותר אף שהיא שם. קל ללכת לאיבוד באמריקה העכשווית. או שהנשיא מעליב את האינטליגנציה או שהעיתונות עושה את זה או שיורים עליך.