1. יושב מול המחשב וחושב: יש לי אלף נושאים שאני רוצה לכתוב עליהם ולא יודע במה להתחיל. ברקע נשמע ברדיו שדרן שמלקק לראש הממשלה בקול היסטרי, בולע את המילים ומתנשף. ממול, מבעד לחלון על כבל של בזק, שני תוכים, דררות יפהפיות, משחקים בפוצי מוצי ולנגד עיני מתנשקים צרפתית. סיפור האהבה מסתיים כששני עורבים מתקרבים אליהם כמו מטוסי קרב והם בורחים בצריחות היסטריות. למטה בחצר, ברחבת הכניסה לבית מספר 131 ברחוב ארלוזורוב, יש עדיין שאריות טינופת שהשאירו חבורות שיכורים בני טיפש–עשרה, שהגיעו ממסיבת פורים המונית בכיכר המדינה להשתכר בפינה מרוחקת מעיני אנשי המשטרה.

על שולחן העבודה צילום של חברי חיים הנגבי שהוצאתי מהארכיון שלי. הוא מתעמת בצילום עם כמה שוטרים מול שגרירות ארצות הברית ברחוב הירקון, בהפגנה נגד המלחמה בווייטנאם. זה מחזיר אותי לשנות ה־60 של המאה הקודמת.

הנגבי היה ממקימי מצפן, ארגון שהוגדר כשמאלני אקטיביסטי מסוכן שפעל תחת עינם הפקוחה של שירותי הביטחון. הארגון מנה שניים וחצי חברים שהיו יושבים הרבה בבתי הקפה "כסית" בתל אביב ו"ניצן" ו"טעמון" בירושלים, מדברים הרבה על מהפכות תוך כדי עישון, שתיית קוניאק זול (רובם היו תפרנים) ומריבות פנימיות שפילגו אותם לתת–ארגונים שהיו ברוגז, צ'ילבות זה של זה.

בסוף שנות ה־60 ותחילת ה־70 של המאה הקודמת היו מתקבצים בקפה "טעמון" מול בניין הכנסת הישן בירושלים חבר'ה צעירים משכונות העוני בירושלים. רובם באו מבתים תומכי בגין ומפלגת חרות (הליכוד של היום). חיים הנגבי היה נותן הרצאות לחבר'ה. הוא דיבר בלהט על סוציאליזם. סיפר להם על המהפכה הרוסית, על המהפכה בקובה, על הסטודנטים הצרפתים והגרמנים שיצאו ביחד עם פועלים לרחובות להפגין נגד אי־צדק חברתי.

הצעירים הוקסמו מהנגבי, נכדו של חיים באג'יו, הרב של חברון שניצל מהפרעות ב–1929 הודות לשכניו הערבים. לימים אותם חבר'ה צעירים היו למנהיגי הפנתרים השחורים, שהפגנותיהם גרמו לשוק בחברה הישראלית.

ב–1982 נמנה הנגבי עם מייסדי הרשימה המתקדמת לשלום בראשות אלוף (במיל') מתי פלד, מוחמד מיעארי ואורי אבנרי. הוא שימש כמזכיר המפלגה והיה מועמד לכנסת. אף על פי שנחשב לאיש שמאל קיצוני, הוא כבש את לבם של כל חברי הכנסת כולל הימניים ביותר בשל הידע הרב שלו ונועם הליכותיו.

הנגבי עסק בעריכה, ונחשב למגיה מעולה. מדי פעם היה כותב טורים לעיתונים שהיו מוכנים לפרסם אותם. העיתונאית ענת סרגוסטי כתבה עליו הספד מרגש ומדויק בפייסבוק, והרסה לי את ההספד שהבטחתי להנגבי לכתוב עליו אחרי מותו, אם ימות לפני.

הנגבי סיים את חייו במרכז לחולי אלצהיימר. המוח שלו, שאצר כמויות אדירות של ידע ואינפורמציה על הסכסוך הישראלי־ערבי, על המאבקים הפוליטיים בישראל, על קומוניזם וסוציאליזם ותנועות מהפכניות - נמחק. האינפורמציה שהוא צבר בעשרות שנות קריאה, מחקר והתעמקות נעלמה כלא הייתה.

בימים היפים של הבוהמה התל אביבית הייתה שלישיית טיפוסים שצדה את העין: בני כהן "התימני" בוגר סיירת מטכ"ל, קולנוען שהיה דומה דמיון מפתיע לשחקן המצרי עומר שריף; עוזי ויינברג "הדוקטור", בוגר הצנחנים שהיה דומה דמיון מפתיע לשחקן רוברט רדפורד; וחיים הנגבי ה"מצפניסט", שהיה נראה כמו זמר שאנסונים צרפתי. נשארו רק מעטים שזוכרים את השלישייה שהשאירה הרבה לבבות שבורים.

כהן הלך לעולמו ראשון בעיירה הצפונית ראש פינה אחרי שהתמכר לחומרים אסורים. הד"ר הלך לעולמו בעקבות המחלה הארורה לפני כחודשיים בבית החולים איכילוב, והנגבי עצם את עיניו החכמות לנצח בשבוע שעבר.

הפנתר השחור על העץ מחכה לפסטרמה . צילום: נתן זהביהפנתר השחור על העץ מחכה לפסטרמה . צילום: נתן זהבי

2. יושב מול המחשב וחושב. ברקע רעש נוראי של הכלים הכבדים שממשיכים זה השבוע השני להרוס, לשבור ולנתץ את בית ליסין לטובת בניין מפואר בן 27 קומות. חתול שחור שנראה כמו פנתר עומד על ענף העץ מול החלון וממתין שאשליך לו חתיכה פסטרמה.

אני עדיין תחת הרושם הנורא של אותה חבורת צעירים שהשתכרה מתחת לחלון בחצר הבית ממול. הם הביאו איתם בקבוקי וודקה וקופסאות רד בול, שתו, קיללו ולא הפסיקו להצטלם סלפי בפוזות של דבילים. המוזיקה המטורפת מהכיכר נשמעה למרות המרחק בדציבלים גבוהים. חבורת הצעירים השתינו על האופניים של השכנים, השליכו על הרצפה בדלי סיגריות וקופסאות פח ריקות ממש מתחת לשלט "נא לשמור על הניקיון", כמו כדי להכעיס.

אחרי שעה של שתייה הם בקושי עמדו על הרגליים. דיברו–צעקו על מה היו עושים אם עכשיו היו באות "כמה בנות לשטח". "וואללה, באמא שלי אני לוקח אותה בין השיחים וקורע לה את הצורה מכל הכיוונים", צעק אחד מהם וזכה להחלקות וכאפות מחבריו. השיח הזה נמשך שעה ארוכה. אחת השכנות שיצאה מפתח הבית נבהלה מהחבורה המתפרעת ונמלטה לכיוון הרחוב, כשהם צועקים אחריה קריאות גנאי מלוכלכות.

אף על פי שהייתי שובב לא קטן בצעירותי, אני לא זוכר שהיינו מתנהגים בצורה כל כך מלוכלכת. למחרת לא התפלאתי כשהגיעו הדיווחים על עשרות שיכורים ומורעלים מאלכוהול ומסמים שמילאו את חדר המיון של איכילוב הסמוך. לחמש דקות המדינה הזדעזעה מתיאוריה של אחת האחיות שכתבה פוסט מצמרר על המראות והקולות שהייתה עדה להם מנוער הכיכר שהגיע לטיפול.

3. או–טו–טו תחגוג המדינה 70 שנים לקיומה. תקציבי עתק עומדים להישפך על מסיבות ענק ברחבי הארץ. שרת התרבות והספורט, שהיא גם ממלאת מקום ראש הממשלה, לא נחה לרגע אחרי שבאירועי פורים הציגה את מגילת ההסתה והשוותה את ראשי מערכת אכיפת החוק ליועצי אחשוורוש, שבגדו ונתלו, בשולחה רמז עבה לאביחי מנדלבליט ורוני אלשיך. עוד רגע הייתה מוציאה מכרז, היתולי כמובן, על כך שדרושים תליינים למשרד התרבות והספורט.

לקראת חגיגות ה–70 היא הזמינה מהתמלילן יוסי גיספן שיר שיהלל את מדינת ישראל. כשמירי משלמת, גיספן כותב, וזה מה שיצא: שיר ששמו "ישראל שלי". על המנגינה: אוראל גיספן (הכל נשאר במשפחה). המבצעים שנבחרו הם ירדנה ארזי וליאור נרקיס. רגב, שרה מסיתה ומדיחה, אמרה שהשיר מבטא את היופי והאחדות שיש בעם ישראל.

הנה מילות השיר:

ארץ שמיים וים, פרח במדבר

זית, חיטה, שעורה וגם דבש

רימון, תאנה ותמר

היום יום הולדת וחג

לארץ אבותי

בהורה סוחפת נצא במחול ויחד נשיר עד בלי די

סובו מעגלים, שירו לה

הילולים

מי זו חוגגת בעי"ן שנים,

ישראל שלי

הדליקו האורות, שירו בכיכרות

הניפו למעלה את כל הדגלים

ישראל שלי

שבנו אלייך לכאן מכל קצווי תבל

באנו לבנות בך ולהיבנות

ארץ ישראל

דגל כחול־לבן, מגן דוד סמלך

ירושלים בירה לעולם,

נזר של אור לראשך

מרוב שהתרגשתי מגדולת השיר ומכמה שהוא מייצג את המתרחש בארץ, הוספתי עוד בית משלי:

ארץ סמים, אלכוהול ובורות

רציחות, אונסים והרבה אלימות

היום יום הולדת לארץ אבות

קללות, גידופים ואינסוף מריבות

האמת היא שכתבתי עוד בית על היחס של המדינה לאלו שבנו אותה, על יחסה לזקניה, לניצולי השואה, לחולים ולנכים, אבל לא אפרסם את המילים כי הן מתובלות בקללות נוראיות ואסור לקלל בעיתון.

פינת הגימטרייה

עד מדינה = 183 = אדם כפוי טובה

שטינקר = 669 = משהו מסריח