גבר ואישה עומדים מול שלושה דיינים בבית הדין הרבני בעיירת הפיתוח העייפה. מעליהם ונטילטור שנכשל בפיזור האוויר שעומד באולם.

"אני מבקש לגרש אותה, כבוד אב בית הדין", הגבר הודיע. הוא חובש כיפה לראשו וציין עוד שאת הדת הוא מכבד, שלא יהיו ספקות, חלילה.

"מהי הסיבה, עבר חתול שחור ביניכם?", שואל אב בית הדין.

"היא זנתה, כבוד הרב", לחש הגבר במבוכה והביט באישה שעומדת לידו. לה נראה שזה כלל לא מפריע. היא שלפה ממחטה קטנה מהכיס הקדמי של תיקה וניגבה את צווארה המזיע.

"זנתה?", זוקף הרב גבותיו ומביט ימין ושמאל, אל שני הדיינים המצקצקים בלשונם.

"כן, כבוד הרב", מלמל הגבר, ושוב מביט בה, באישה שקידש תחת החופה. הוא מחפש את מבטה. כל כך רוצה שתאשר לו את המילים היוצאות מפיו. שתאפשר לנפשו הסוערת מנוחה. שתצטרף לסיפור שרק הוא, היא ואדון המרומים יודעים שלא התרחש מעולם. היא לא משיבה לו מבט. שני עשורים חיו יחד. שני עשורים שמרה עליו, גוננה, הצילה אותו מכל צרה. הפעם שיתמודד לבד. שייצא הוא אל הציד ויביא לה את הגירושים המיוחלים.

היא מביטה בשלושת הדיינים וחייכה. "על מה החיוך?", רוגז השמאלי. "זנית או לא זנית? בעלך מכפיש את שמך לשווא?", שואל אב בית הדין.

האישה לוקחת את זמנה. מקפלת את המטפחת ספוגת הזיעה, מניחה אותה על השולחן, לוקחת כוס מים בידה ולוגמת ממנה באטיות. "לא יזיק לברך", מציין הדיין שיושב בצד שמאל.

"זניתי, ועוד איך זניתי", משיבה האישה ולוגמת עוד קצת מהמים. כמה טיפות סוררות מטפטפות על חולצתה.

"ודווקא עם גוי?", שואל הרב. "כל כך רע היה בעלך שדרכת על כבודו פעמיים?".

"ככה יצא", אמרה האישה, שחיוכה המשיך להתנוסס באולם. "כמו שאתה בטח יודע, אדוני, אין הרבה אטרקציות פה בסביבה. כולם מכירים את כולם, אז הלכתי קצת על חו"ל, על הכפר שליד".

"את מבזה את בית הדין!", דפק הדיין על שולחן העץ. שני עטים נפלו לרצפה, הבעל רץ, הרים אותם והשיבם אליו.

"תסלח לה, כבודו", התחנן הבעל. "היא לא יודעת לשמור על פיה, אני בטוח שאין בה כוונה רעה".

"אתה עוד מגן עליה?", כעס הדיין. "חזור למקומך".

האישה נעצה בבעלה מבט עוין. שבועות ישבו זה מול זה ותכננו איך לסיים את נישואיהם במהירות: דיון אחד ברבנות, בלי הפצרות לשלום בית, בלי מטפל זוגי, בלי טענות. בלי חודשים ארוכים והוצאה של כספים רבים.

חיפוש קצר בגוגל העלה כתבה על דרכים שבהן אפשר להתגרש באופן המהיר והחלק ביותר. הצהרה על בגידה עמדה בראש הרשימה. "נשכלל את זה", האישה אמרה לבעלה הפסיבי. "אגיד שבגדתי בך עם גוי".

הוא שתק, נרתע, לא היה יכול שלא לתהות מתי אשתו הפכה מנוכרת אליו כל כך ולאן עוד תגיע ברצונה להרחיקו מחייה. פעם הוא אהב את החוצפה שלה, את התעוזה, את הסערה שהכניסה בחייו.

***

"תשנא אותי, שמעת?", לחשה לו האישה כששב אל מקומו. הוא בלע את הרוק.

"מה זה? מה אמרת לו שם?", שאל אב בית הדין.

"ביקשתי ממנו סליחה", שיקרה האישה.

"סליחה על מה? נראה שנוח לך במה שעשית. רצחת את בעלך וגם את היהדות".

"לא הבנת, כבוד הרב", חייכה האישה חיוך נקמני. "ביקשתי ממנו סליחה על שהיה צריך להיות נבגד. ולא רק זה, עם גוי שריצף את רצפת הבית שלנו. עכשיו הוא צריך לעמוד מול שלושה גברים זרים, ועוד אחד שיושב מול מחשב ועושה עצמו לא שומע, ולהודות במעשה בפניהם".

התנהגותה הייתה זרה להם. בעיירה ההיא הנשים היו פורצות בבכי כשניגשו אל הגט. חלקן אף כרעו על ברכיהן וביקשו מהדיינים להשיב את בעליהן אל הבית. אלו שרצו בפרידה התייצבו עם עורך דין ושתקו כל זמן שלא פנו אליהן.

"צאו מהחדר", ביקש אב בית הדין. "תשובו כשנקרא לכם".

"כן, כבוד הרב", אמר הבעל וניגש אל הדלת, פתח אותה והמתין שאשתו תעבור בפתח. "אתה עוד פותח לה את הדלת?", שאל אחד הדיינים. "כנראה שהצדיק לא יודע נפש בהמתו", לחש אחר. שמעה זאת האישה ועלבון התפשט בה. ובכל זאת, לא הגיבה. המטרה שלה היא לצאת לחופשי.

***

מחוץ לחדר עמדו הבעל והאישה ובהו זה בזה. "את בטוחה?", שאל אותה כששרך את שרוכיו. "כן, די, בא לי להקיא את הנישואים האלה", היא כרעה על ברכיה ושרכה לו את השרוכים בצורה מהודקת יותר. הוא צחק.

"את צודקת, אף פעם לא באמת התאמנו אחד לשנייה. אבל אל תשאירי אותי בשישי בלי אוכל, בסדר?".

"קרצייה", היא הנידה ראשה מצד לצד בחיוך. "תקבל אוכל רק אם תמשיך בסיפור, כמו שעשינו עד עכשיו".

"אני מבטיח", הוא הביט בה בעיניו הירוקות. לרגע היא ראתה בו גבר נאה. ייתכן כי התגנבה ללבה מעט קנאה על האישה שתבוא אחריה.

"קוראים לכם בחזרה", הם התבקשו לשוב לאולם. הפעם הבעל לא השאיר את הדלת פתוחה. "למדת, אה?", הגיב אחד הדיינים. השניים שישבו לצדו צחקו.

"אז ככה", הביט בשניהם אב בית הדין. "אישה נואפת אסורה על בעלה ובועלה. יביא האיש שני עדים שיעידו כי ראו בעיניהם בגידה זאת - ונגרש אתכם".

"מאיפה נביא שני עדים עכשיו?", התפרצה האישה לדבריו.

"כבוד הרב, אני מתחנן בפניך", מלמל הבעל.

"אל תדאג, צדיק", סיכם אב בית הדין. "בפעם הבאה, אם תביא את שביקשתי, כבר תהיה חופשי להינשא לצדקת נאמנה".

***

ביציאה מבית הדין הרבני בעיירת הפיתוח עמדו בעל ואישה והביטו זה בזה. "את רוצה שנלך לאכול משהו?", הוא שאל. "כן", היא השיבה והרגישה איך כוחותיה אוזלים. "בפעם הבאה נהיה גרושים, מבטיח", הוא נטל יוזמה, אולי לראשונה בחייהם המשותפים.

שילבה האישה את זרועה בזרועו של בעלה ונשענה עליו. לא הייתה זו מחוות אהבה אלא חרדת הנפילה. "מאיפה נביא שני עדים?", היא שאלה בחוסר אונים. הביט בה בעלה. נדיר שראה אותה כך - מושפלת, חבולה. הוא עצר את הליכתו ושאל: "ארבעה חברים החזיקו את מוטות החופה שלנו, נכון?".

"נכון", היא ענתה.

"אז יש לנו עוד שניים עודף, למקרה הצורך".

וכך צחקו שניהם, מבית הדין הרבני, דרך הרחוב החם והצר ועד למסעדה החלבית שאהבו בכיכר.

בבית הדין ישבו שלושה דיינים והביטו במאוורר החורק. המתינו לזוג הבא שיבוא לבקש את מה שהם לא מוכנים לתת