יצא לי להיות מעורב בשני מבצעים של מדינת ישראל נגד "מתקן גרעיני": האחד נגד הכור העיראקי ב־1981 והשני נגד הכור הסורי ב־2007. בראשון הייתי בשירות פעיל באגף המודיעין, ובשני נקראתי להיות חלק מצוות ייעוץ שהקים לצדו ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט. וכיוון שכך, הוחתמתי על מסמכי סודיות שאני נשאר נאמן להם. כוונתי ברשימה זאת לגעת בשתי נקודות שונות לחלוטין: האחת, השוואה בין שני המבצעים. השנייה, כמה קרדיטים לגבי המבצע ב־2007, ובמסגרת זאת תיקון עוול.
 

התופעה הבולטת ביותר בתקיפת הכור העיראקי ב־1981 היא ההתנגדות של כמעט כל הצמרת הביטחונית והמקצועית לתקיפה. במילים אחרות, דרג המומחים המקצועיים היה נגד הכוונה של ראש הממשלה, מנחם בגין, לתקוף את הכור. מדובר בראש אמ"ן, בראש המוסד ובראש הוועדה לאנרגיה גרעינית. לא רק זאת, צוות מומחים חיצוני, בראשות האלוף (במיל') אהרון יריב, שמונה על ידי מנחם בגין על מנת שיחווה דעתו, התנגד גם הוא לתקיפה. והייתה זאת התנגדות תקיפה. 
 

סרטון תקיפת הכור הסורי

במישור המפלגתי, שמעון פרס, שדבר המבצע הודלף לו, התנגד לו בחריפות. הנימוקים המרכזיים של המתנגדים היו: עצם התקדים העולמי של פגיעה במתקן גרעיני שיקים עלינו את העולם; המצרים יבטלו את הסכם השלום הטרי שזה לא מכבר נחתם עמם; ארצות הברית, שעמה לא קוימו התייעצויות, תעניש אותנו קשות; וברית המועצות עלולה אפילו להפציץ מטרות אסטרטגיות בישראל. הכל שחור משחור.

לצדו של בגין עמדו הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר (רפול ודוד עברי) וכן ראשות חטיבת המחקר של אמ"ן, שהערכתה הייתה כי תגובות המתנגדים מופרזות בצורה חמורה. במישור האסטרטגי לא נשקפה אז לישראל כל סכנה מעיראק, שהייתה נתונה כבר זה שנה במלחמה עם איראן, שתימשך שמונה שנים. ולמרות הכל, בגין היה נחוש לתקוף, ובזה הניח את יסוד המוסד בתפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל: אסור לה בשום אופן לאפשר לאף מדינה האויבת לישראל להחזיק ברשותה נשק גרעיני.

תקיפת הכור בסוריה. צילום: דובר צה"ל

 

התמונה הייתה שונה לחלוטין בשנת 2007. ראשית, המצב האסטרטגי היה רווי סיכונים ולא האיר את פניו למדינת ישראל. סוריה, שהייתה האויב העיקרי, בנתה עוצמת אש טילית עם ראשי נפץ כימיים; בשאר אסד הידק את הברית בינו לבין איראן; הידק את הקשרים עם צפון קוריאה שאף סיפקה לו טילים לטווח של 600 קילומטרים, וחיזק את שיתוף הפעולה עם חיזבאללה; רוסיה של פוטין החלה לחזור לבמת המזרח התיכון ולסייע למאמץ הסורי של בניין הכוח הצבאי; ומלחמת לבנון השנייה פגעה, חלקית, בדימוי ההרתעתי של ישראל בעיני הצמרת הסורית, ובעיני בשאר אסד אישית. זאת התקופה שבה מתחיל אסד להתגלות כסוציופת אכזר. 
 

שנית, האמריקאים הוכנסו לתמונה, וקוים עמם דיאלוג מתמיד, בתחילה במישור המודיעיני על מנת שתהיה הסכמה לגבי הנתונים, ולאחר מכן לגבי צורת הטיפול בבעיה. שלישית, לא הייתה כאן התנגדות עקרונית של הצמרת המקצועית לצורך לפעול על פי דוקטרינת בגין. חילוקי הדעות היו יותר בתחום הטקטי: איך ומתי לעשות זאת.
 

ועכשיו לקרדיטים. צריך להוריד את הכובע בפני אולמרט, ראש הממשלה דאז. זה ברור, כמו שברור לי שעליו מוטלת האחריות למותם של 160 ישראלים במלחמת לבנון השנייה, שנפתחה "מתוך היתקלות" וככה נראתה. אבל אני מוצא חובה להוריד את הכובע גם בפני אמ"ן, ומי שעמד אז בראשו, האלוף עמוס ידלין; להצדיע לחטיבת המחקר שלו בראשות תא"ל (כיום אלוף במיל') יוסי בידץ, ולזירה הטכנולוגית בראשות אל"מ (כיום תא"ל במיל') אלי בן־מאיר.

משום מה, המוסד בראשות דגן זכה לתהילה (מוצדקת!) ולהרבה יחסי ציבור. לא כך אמ"ן, שחלקו הוצנע ואפילו הוסתר. עם ישראל צריך לדעת שהייתה זאת הזירה הטכנולוגית של חטיבת המחקר, שבינואר 2007 קיימה דיון רב משתתפים "מחוץ לקופסה" (כך הוא נקרא! ולדעתי היה זה דיון מודיעיני היסטורי) ויצאה עם התובנה הראשונית, הבתולית, כי הסורים בונים מתקן גרעיני עם הצפון־קוריאנים.

כל גורמי המודיעין האחרים, בכללם מומחי המוסד, התנגדו בחרי אף וטענו שמדובר בשטויות. אך "השטויות" הוכחו כנכונות. זה היה הטריגר. בכל מקרה, גם ב־1981 וגם ב־2007 הייתה זאת קהילת המודיעין שאפשרה לראש הממשלה לקבל החלטות; והיו אלו גם מנחם בגין וגם אהוד אולמרט שאכן קיבלו החלטה: כל אחד בנסיבות של תקופתו. 


הכותב, תא"ל במיל', שימש חבר בצוות ייעוץ לראש הממשלה דאז אהוד אולמרט בנושא הכור