סוף השבוע הקרוב יהיה עמוס בסיפורי מי ימלל גבורות ישראל. זה שנים מנסים עיתונאים וכלי תקשורת לשחרר את חומרי תקיפת הכור הסורי בספטמבר 2007 מציפורני הצנזורה. השבוע מישהו הכניע אותה. 
 

אולמרט תוקף בפראות את מערכת החוק (בונוס ענק לנתניהו), ובצד מכניס בקטנה לאהוד ברק, שלטענתו התנגד להפצצת הכור. הבעיה עם הספקולציות החביבות האלה היא שהנוהל של שחרור פרסומים בענייני חוץ וביטחון של מדינות ברמת רגישות כמו יחסי ישראל, ארצות הברית, סוריה וצפון קוריאה הוא באחריות בלעדית של ראש הממשלה.

לאחר כישלונו לג’נגל את הקדמת הבחירות באמצעות חוק הגיוס, נתניהו שנדחק לפינה הוא אדם נואש, ספינולוג־על שמסוגל לכל. מישהו הדליף את החשדת ניר חפץ בהשלכת חברו לניווט על מסילת רכבת כדי להעלים לכאורה פליטת ירי שפגעה בו. מדובר בתרגיל נבזי כאשר אין מאחוריו בדל הוכחה למעט “תחושות בטן” של חברים.

מה שבטוח הוא שתרגיל מעין זה יכרסם באמינותו של חפץ, שממילא שווה כל מכה שיחטוף. כך גם שחרור חומרי הפצצת הכור הסורי המצטייר כתרגיל ביחסי ציבור שנועד להקפיץ את הציבור בישראל לדום מתוח, כשממשלת ישראל תחליט לבצע סיבוב לחימה בסוריה. שלא לדבר על כך שההישגים הביטחוניים של הממשלה לקראת בחירות הם עלובים למדי. 
 

הציבור הישראלי מוכה באינתיפאדה יומיומית ואחרי כל הרוג, אחרי כל רקטה או טיל מהרצועה, עולה לאוויר התקליט השחוק של הצהרות הרהב של נתניהו, ליברמן ובנט שמבטיחים להכות בטרור “עד חורמה” ולהעניק לאזרחי ישראל שקט ביטחוני. ושלוות אלוהים. המצב כיום הוא שעוד פיגוע או טיל עשויים לשבור את אגדת ה”ביטחון” של נתניהו ושות’. סיפורים על תקיפת כור גרעיני, כמו זה בעיראק ב־1981 או בסוריה ב־2007, הם תמיד עניין מלכד עם. ולא משנה מה האינפורמציה או הדיס־אינפורמציה בדבר הפוטנציאל הצבאי הגרעיני של הכור העיראקי או הסורי. 
 

כידוע, מדיניות החוץ והביטחון של נתניהו היא נגזרת של הפוליטיקה הפנימית. כאשר פורסמו פרטי התקיפה בדיר א־זור, ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט סמך על כך שהרחש־בחש הציבורי שניזון מקריצות תקשורתיות יעשה את העבודה ויספק לו את הקרדיט הלאומי והכרת התודה הציבורית. האטימה הצנזוריאלית הייתה הרמטית, למעט יו”ר האופוזיציה דאז בנימין נתניהו.

שבועיים אחרי התקיפה קפץ לנתניהו הביבי. בראיון לחיים יבין בערוץ 1 הוא התרברב כי “תמך בפעולה”. משהו בסגנון הצבוע שמתקרב ללהקת אריות על פגר וחוטף נתח. התקיפה עצמה הייתה מופת של עבודה מודיעינית וצבאית, אבל מעולם לא שינתה פעולת חסמב”ה, מוצלחת ככל שתהיה, מציאות גיאו־אסטרטגית.