נאום ה"בן כלב" של אבו מאזן הוא עוד אות שמסמן את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בפנינו, זו שמאפשרת להגשים את המדיניות שמחנה הימין מטיף לה זה 50 שנה. הפלסטינים דחפו את עצמם לפינה שמקנה לישראל יכולת לעצב מחדש את המציאות, אבל משום מה, הממשלה הכי ימנית שכיהנה פה מחמיצה את השעה.
אובדן העשתונות של אבו מאזן השבוע, לאחר שהשגריר האמריקאי בישראל דיוויד פרידמן הביע תמיהה על העובדה שהרשות לא מגנה את פיגועי הטרור האחרונים, מצטרף לאובדן העשתונות של עבאס בנאום ה"יחרב ביתכ", כאשר קילל את נשיא ארה"ב. הקללות מחוברות לחרם הפלסטיני על נציגי ארה"ב. הכל נובע מהשינוי הדרמטי שחל בגישה האמריקאית כלפי הישות שהקמנו, שהממשל הנוכחי מתחיל לקלוט את הטבע הטרוריסטי שלה. אלא שדפוס התגובה הפלסטיני מחריף עוד יותר את המצב המעורער גם כך של רמאללה. לכן, השגריר האמריקאי, שמלכתחילה רמז שהרשות מעודדת את הטרור, הגיב על הקללה שהופנתה לעברו ברמיזה שמדובר באנטישמיות.
אף נשיא ואנשי אדמיניסטרציה אמריקאים לא היו נשארים שווי נפש לנוכח עלבונות אישיים כלפיהם, אלא שאצל אדם אמוציונלי כמו דונלד טראמפ אין ספק שאלו יוצרים סנטימנט שלילי במיוחד. אפשר לראות את זה בתגובה של פרידמן, ואפשר להבחין בכך בדברים שאמרה ניקי היילי בוועידת איפא"ק. וחשוב מכל, התוצאה כבר הונחה על השולחן בסוף השבוע שעבר, כאשר ג'ייסון גרינבלט - השליח האמריקאי למזרח התיכון, חשף כי טראמפ דחה את הצגת "תוכנית השלום" שלו ל־2019, אולי 2020, אבל לא דחה את העברת השגרירות לירושלים. כלומר, האמריקאים הפסיקו לספור את הפלסטינים ומתייצבים חד־משמעית לצדנו.
אלא שהתמוטטות הקרקע מתחת לרמאללה לא מגיעה רק מכיוון וושינגטון. תגובות של דיפלומטים אירופים ועיתונאים זרים לנאום ה"בן כלב" ממחישות את גודל המצוקה הפלסטינית. רבים מאלו הגיעו למסקנה שצמרת הרשות "ירדה מהפסים", שאין לפלסטינים הנהגה ואין לישראל עם מי לדבר.
אגב, דפוס הפעולה של אבו מאזן - הקללות וההאשמות - מזכיר מאוד את הקו של יאסר ערפאת בעקבות ועידת קמפ דיוויד 2, שממנה נמלט אחרי שדחה את ההצעה של אהוד ברק לקבל הכל. ערפאת האשים אז את הנשיא ביל קלינטון כי זה רקח מזימה נגדו, ומיד פתח באינתיפאדה השנייה. גם עכשיו מאשימים הפרטנרים שלנו את וושינגטון במזימה, מלבים את אש ההסתה ודוחקים בעזה להתפוצץ.
מה עושה ממשלת הימין מול התרסקות הלגיטימציה הבינלאומית לפלסטינים, מול הכוונה הברורה לשרוף לנו את המועדון - פחות או יותר כלום. ראש הממשלה מקנטר את אבו מאזן ואומר שהוא מתבכיין, שר הביטחון המציא פייק עונש מוות למחבלים, תיקון מינורי שאין בו שינוי ממשי מהמצב הקיים. הוא גם מקדם חוק שיקזז לכאורה כספים שהרשות מספקת לטרוריסטים. אלא שהנוסח שמקדם אביגדור ליברמן הוא פשוט הונאה, כיוון שיש בו סעיף שמרוקן את החוק מתוכן. שיקול הדעת נותר בידי הממשלה שלא להפעיל את החוק, בדיוק כמו היום. גם כעת הממשלה יכולה לשלול את הכספים מהפלסטינים, אך לא עושה זאת. יותר מכך: היא מעדיפה להתלונן ולא לעשות דבר.
אי אפשר שלא להגיע למסקנה שבנימין נתניהו וליברמן לא רוצים לשים קץ לישות הטרור שהקמנו במחצית שנות ה־90. הם הפכו, למעשה, לנושאי הלפיד של הסכמי אוסלו, מגשימי דרכו של שמעון פרס. הם בולמים את ההתיישבות, גם בירושלים, הם לא מקדמים את הריבונות הישראלית, אפילו על שטחי היישובים הישראליים; והכי חשוב: הם לא מנצלים את השעה ההיסטורית כדי למוטט את הרשות ולעצב מחדש את פני המציאות. למעשה הם משותקים מאימה ושבויים בידי גורמים במערכת הביטחון, שהפנימו את הדיסקט של אוסלו לעד והפכו תלויים בפלסטינים.
בנסיבות הנוכחיות, מול הבית הלבן הנוכחי והסיטואציה הגלובלית, ניתן להפוך עולמות. זה הזמן וזו ההזדמנות. אבל נתניהו וליברמן כנראה לא רוצים, ואילו נפתלי בנט, אורי אריאל ויתר אבירי הימין מבליגים. כך עומדת לחלוף הזדמנות היסטורית חד־פעמית.
פרדוקס האושר
באופן לא מפתיע, כמעט כל מי שפוגשים בזמן האחרון פותח בכמה התבטאויות חמוצות על המצב במדינה. השחיתות, הפוליטיקה, ההתעמרות בחלשים - אתם יודעים. אישה חכמה אפילו שאלה אותי בעצב מה היו חושבים ההורים המנוחים שלה על המדינה שעזרו להקים. לפי טון הדכדוך, אפשר להתרשם שנקלענו לאחד המקומות האפלים בעולם.
והנה, רק בשבוע שעבר פורסם הדוח השנתי של האו"ם שמדרג את מדד האושר ב־156 מדינות. וההפתעה: ישראל - כמו בכל השנים האחרונות - על סף העשירייה הפותחת, במקום ה־11. מסתבר שלפי נתונים מחקריים של האו"ם, לישראלים גם טוב אובייקטיבית וגם הם מרגישים כך. אז איך מגשרים על הפער בין הרוח המרירה שבאוויר לבין נתוני האמת? אולי מישהו מקרין לנו כל הזמן מראה מעוותת ושחורה, אבל למרות הכל לא מצליח לקלקל את התמונה?
המדד של האו"ם בודק את מידת שביעות הרצון של תושבי המדינות השונות בתחומים רחבים, כמו התוצר הגולמי, הרווחה, תוחלת החיים, השחיתות, חופש הביטוי והנדיבות החברתית. פינלנד השנה צועדת בראש, לצד סקנדינביות נוספות ושווייץ. מתחתינו, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות במקום ה־18, ובריטניה הגדולה במקום ה־19.
אם כך, איך ייתכן שאנחנו שומעים כל היום בתקשורת רק על שחיתות והתעמרות ועדיין מאושרים? כדאי לעיין באופן שבו הציגו לנו אפילו את הנתונים הטריים על הישג האושר הפנומנלי שלנו, כדי להתחיל לגעת בתשובה. נתוני הדוח אכן התפרסמו בצורה לקונית, אפילו צפיתי באייטם טלוויזיוני על הדוח בתוכנית אנונימית. אבל ההבלטה הושמה על פינלנד, תוך ניסיון להלל את המודל הסוציאליסטי הבעייתי של המדיניות הסקנדינביות. אזכור הנס הישראלי נעשה רק בשוליים, בפנים מסויגות.
התופעה הישראלית היא הפלא האמיתי שעליו חייב לעמוד הדגש. קודם כל זה הפלא הזה שלנו, אבל גם אובייקטיבית - ישראל היא התופעה המיוחדת מכולן. אל מול כל כך הרבה מדינות ותיקות ו"מתוקנות" שנמצאות הרחק מאחורינו, ההישג הישראלי לא נתפס. מדינה שקמה לפני 70 שנה יש מאין על ידי קבוצות מהגרים שבקושי הצליחו להבין זו את זו; המלחמה המתמדת נגד שכנינו הרצחניים והנחשלים; מצוקת המים, הטריטוריה הננסית. קשה לתאר את ההצלחה שניצבת כנגד כל הסיכויים. מעצמת הייטק, מדע וביטחון, דמוקרטיה מובהקת בתוך אוקיינוס של דיקטטורות, ובניגוד להשמצות - חברה מחבקת, מלאת חמלה וערבות הדדית שאין מקבילה לעוצם ההתגייסות הפנימית שלה.
כל זה לא משתקף באמצעי התקשורת ובמעגלים מכונני התודעה שלנו. אלו עסוקים בהצגה ובהעצמה מתמדת של כל הפגמים, הכשלים והפינות החשוכות. ופינות יש בכל מקום, רק השאלה היא אם הן מוצגות במקומן הראוי או במרכז הבמה, כמו אצלנו.
אבל, כפי שהתברר שוב מדוח האושר, מסע ההשחרה העצמית לא מצליח להטעות אותנו ולקלקל לגמרי את מצב הרוח. רק תארו לעצמכם איפה היינו על סקאלת האושר, אם לא היו מציגים לנו ערב־ערב תמונה מעוותת ואפלולית של מצבנו.