קרב ההתגוששות הפתטי, סר הטעם והכל כך צפוי בין אפרים שמיר ושרת התרבות שלנו, שהתחולל השבוע, גרם לי לדיכאון עמוק. דיכאון שנבע דווקא מכך שהוא היה כה צפוי. כמעט בלתי נמנע.
רק להזכיר למי ששהה במקלט אטומי בשבוע האחרון: זה החל בגרסה חדשה של שרית חדד ללהיט של כוורת “נתתי לה חיי" במסגרת חגיגות ה–70 למדינה, גרסה שכשלעצמה הייתה צפויה ומבאסת עד מאוד (ממלכת פופ כמו שרית חדד אפשר לצפות למשהו טוב ומקורי בהרבה). ההמשך הגיע בעמוד הפייסבוק של שמיר, מוזיקאי נהדר שכבר מזמן מיצב את עצמו כארצ'י באנקר של הרשת החברתית, ובאנקר בטוח לכל פרובוקציה. שמיר, חבר כוורת כמובן, הביע את התלהבותו הרבה מהשיר בדרכו האופיינית: “גועל, דאע"ש עם שיר", ובכך שלח רמז ברור וגזעני לגמרי לגרסה המסולסלת של חדד.
היה מצער לקרוא את זה, בייחוד כשבאותו רגע ממש היה ברור שנפתחה הספירה לאחור עד לתגובתה של מירי רגב. היא הרי לא תחמיץ שלל פשוט כל כך. ואכן, התגובה לא איחרה לבוא. שרת התרבות הגדירה את שמיר “גזעני ומביך", והכריזה ש"הביצוע של שרית חדד מושלם". מכאן זה רק הידרדר, בחילופי עלבונות הדדיים שאפילו נייר האינטרנט לא סופג.
מה שמחזיר אותי לדיכאון, שנובע דווקא מהבנאליה של הסכסוך העלוב הזה, שניתן היה לתסרט אותו מראש בקלות. אני לוקח את זה ללב, כי בנקודת הזמן הנוכחית, בדיוק 70 שנה אחרי קום המדינה, עושה רושם שאנחנו תקועים בלופ אינסופי סביב הסוגיה העדתית. לפעמים נראה שבישראל 2018 התכונה המשמעותית ביותר אצל אדם היא לא אינטליגנציה, חוש הומור, מראה או כישרון. רק מוצאו העדתי. זה הפרמטר הראשון שנבדק, והוא מאפיל על כל היתר.
אני כותב את זה דווקא כמי שמרבה לעסוק בסוגיות עדתיות, מתוך מחשבה שהפצעים והפערים עדיין קיימים, ושרק דיון ציבורי גלוי בנושא יוכל לרפא את החברה שלנו. בשנה שעברה כתבתי סרט קולנוע, “ואז היא הגיעה", שהתבסס על חוויותי האישיות כאשכנזי שהתחתן עם בחורה ממוצא מזרחי, וחטפתי ביקורות מכל עבר שטענו שהעניין העדתי הוא כבר מזמן לא אישו, ושאני עושה “בורקס". והכל כדי לגלות בסוף שעוד הייתי עדין. כי נדמה שהשד העדתי חזק היום הרבה יותר מבמי מי מתעסק, זה מיקו.
ולמרות כל אלה, אני רוצה להגיד - אולי גם לעצמי - שהשתגענו כאן לגמרי. ושהעניין העדתי יצא באופן מוחלט מכל פרופורציה. ושבמקום אותו דיון ציבורי בריא ופתוח שדמיינתי, השיח כאן מבוסס על הסתה מתמדת של בעלי עניין, שיוצרים מעגלים מתגברים של שנאה במקום לנסות להוביל לפיוס.
אין ספק, היו כאן הרבה עוולות על רקע עדתי. ולא מעט גזענות, שעדיין קיימת במקומות משמעותיים בחברה. וצריך להמשיך לדבר ולהאיר את זה. אבל השאלה העיקרית היא מה המטרה? לחפש נקמה, כמו שנדמה לי לא פעם, או להביא לפיוס, כזה שמבוסס על הכרה ועל התנצלות?
השבוע, למשל, כתב הבמאי הדוקומנטרי רון כחלילי, שאני מאוד מעריך, פוסט ביקורתי על הסדרה המדוברת “סאלח, פה זה ארץ ישראל". כחלילי, שהתקשה להסתיר את קנאתו מהצלחת הסדרה, שקצת גנבה לו את המשבצת הקבועה, תקף בין היתר את העובדה שעורכיה, דורון גלעזר ורותי יובל, הם אשכנזים. “המזרחי חייב לספר את סיפורו בעצמו, ללא מתווכים", הוא כתב. “הייתי מצפה מדורון ורותי להגיד לא, תודה, זה לא הסיפור שלנו".
היות שאני מצלם בימים אלה סדרה תיעודית על המוזיקה הישראלית, שבה מתראיינים מוזיקאים ממגוון רחב של מוצאים, מיניתי לי מיד עורך משנה המדבר ב–ח' ו–ע', כדי שהוא יהיה מופקד על המוזיקאים המזרחים.
וברצינות, אם יש משהו מרכזי שאני לומד מהסדרה הזו, שאספר עליה בקרוב, זה עד כמה הדמיון בינינו הישראלים, מכל העדות, גדול בהרבה מהשוני. במוזיקה, החיבורים האלה עובדים נהדר. אין שום סיבה שזה לא יקרה גם בחיים האמיתיים.
על הסכין
1 אף על פי שאני משתתף בכמה וכמה כאלה, אני מבקש לכפור במינון היתר של הסיכומים השונים לקראת שנת ה–70 לישראל. לפעמים נדמה לי שמדובר בסוג של הכרח לא הכרחי, שמתקבל במורת רוח ברורה של כל המעורבים. גם אלה שיוצרים אותו, ונאלצים להמציא את הגלגל כל פעם מחדש. וגם אלה שאמורים לצרוך אותו, ולא יכולים יותר לשאת את הסיכומים האלה.
2 כסוג של קונטרה (לגיטימית) למופע “מגבירים את הלילה", שמרכז את מיטב הרוקרים הישראלים, מרביתם בני הדור הקודם, יתקיים השבוע ב"בארבי" המופע “מגבירים את הבארבי", שבו ישתתפו תשעה הרכבי רוק עכשוויים. ואלה שמות: קין והבל, דה פז בנד, לילי פרנקו, הגרייט מאשין, טייני פינגרס, בצפר, אוזו בזוקה, הפסוליה של דייזי, טורקיש דילייט. בואו לגלות צליל חדש.
3 איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי פרסם שב–2017 מכירות התקליטים והדיסקים עברו את ההורדות הדיגיטליות, לראשונה מאז 2011. אבל עם כל הכבוד לשני מקורות ההכנסה הקדומים האלה, אותו איגוד גם דיווח כי ההכנסות מסטרימינג היוו כשני שלישים מסך ההכנסות בתעשייה. והמגמה הזו רק תצמח. אנשים עוד יקנו תקליטים, כסוג של אספנות, אבל ההורדות הדיגיטליות דינן להיעלם.