ילד הייתי על ברכי אבי, ישראל אלדד ע"ה. לומד איתו פרשת השבוע, הולך איתו לטייל בעמק המַצלֵבה הסמוך לביתנו בירושלים, והוא מראה לי קן נמלים, ושיירות־שיירות טוענות משאן להכין לחורף. ילד הייתי כשלימד אותי לשחק שחמט, וידע גם לתת לי לנצח. ילד הייתי כשהייתי הולך עמו לבקר את הסנדק שלי, ר' אריה לוין, ובזכותו זכיתי ללטיפת ידו על לחיִי; ילד הייתי כשהייתי שומע את הוויכוחים בבית עם אורחים נכבדים וגם עם עלומי שם, את הרמות הקול ואת הלחישות. ילד הייתי כשהייתי רואה ושומע את באי ביתו מאזינים לדבריו בנושאי עם ומדינה.ילד הייתי כשיצאתי עמו "להוריד את הזבל", שם פגש את השכן, הפילוסוף וחוקר הקבלה - שאף הוא ירד ופח האשפה בידו - והם עומדים יותר משעה אצל מכלי האשפה ועוקרים הרים...


אך רק פעם בשנה ראיתי אותו - מלך. כשהיה מסב בראש שולחן הסדר היה מביא אליו את כל דורות היהודים שישבו לסדר הפסח מאז יציאת מצרים. ומלכותו בליל הסדר בנתה נדבך מרכזי בתודעתי כיהודי הרוצה בגאולת עם ישראל בארצו, וכמֵה לבניין הבית.


# # #

את כל הדורות של היהודים שחגגו את הפסח והסבו לליל הסדר ראיתי אצל שולחנו. איתנו הסבו האנוסים בספרד ובפורטוגל, שעלו מן המרתפים שבהם חגגו בחשאי מפחד האינקוויזיציה את יציאת בני ישראל ממצרים וציפו לגאולתם שלהם. על שולחנו שבו והסתודדו מנהיגי מרד בר כוכבא, כי לשיטתו של אבא כל "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק כל אותו הלילה" לא היה אלא פרוטוקול הדיון, בשפת רמזים וסתרים, בערב המכריע שבו הוחלט למרוד ברומאים. 
 

אבא ידע לשרטט את מסגרת הזמן המדויקת, ובלשון הווה מסעירה: זה עתה שב רבי יהושע בן חנניה משליחותו לאלכסנדריה, שם נפגש עם הקיסר אדריאנוס, בניסיון למנוע ממנו להקים את "איליה קפיטולינה", עיר אלילית על חורבות ירושלים, ומקדש ליופיטר בהר הבית. השליחות נכשלה. היה ברור כי מעתה יגבר כוחם של התומכים במרד. רבי אלעזר בן עזריה, ממתנגדי המרד, מחה על ההתכנסות המחתרתית הדחופה ערב פסח. "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לספר ביציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא". ומולו - טוען בן זומא שאין חשיבות לדון ביציאת מצרים הקדומה, אלא בזו העתידה להתחולל בקרוב, הגאולה האחרונה, אשר תתרחש כשננצח את הרומאים. רבי עקיבא, מנהיג המרד, מוסר דוח מפורט של מצבת כוח האדם בארץ ובתפוצות, ובהסוואה של דיון במכות מצרים מתקיים ויכוח אסטרטגי לגבי שיטת המלחמה העדיפה: ריכוז כוחות ומאמץ מכריע או פיצול למאות "מכות", פעולות גרילה שישחקו את האויב הרומי. ביום ובלילה, ביבשה ובים. 
 

ולפתע, על שולחן הסדר של אבא, הפך הדיון התלמודי הארכאי והסתום שבהגדה לדרמה של ממש, של מורדים המתכננים התקוממות אדירה נגד האימפריה הרומית. וההגדה הפכה פשוטה ובהירה ומובנת. וכשפורצים התלמידים פנימה ומודיעים "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", ברור היה לכולנו המסובים לשולחן אבא כי האיר הבוקר והקושרים חייבים להתפזר. 

סדר פסח. צילום: הדס פרוש, פלאש 90סדר פסח. צילום: הדס פרוש, פלאש 90
 

ובלילות הסדר שלו גם למדתי מדוע נטפלה ההגדה דווקא ללבן הארמי, "צא וראה מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל". וכי איפה כתוב שלבן, חותנו של יעקב, "ביקש לעקור את הכל"? רמאי - כן, אבל צורר המבקש להשמיד את כל בית יעקב? אחרי ככלות הכל - הוא אביהן של רחל ולאה, סבא של שמונה משבטי ישראל. ואבא היה משיב: גם זה דיבור מקודד, הכוונה הייתה לאלבינוס (אלבינוס בלטינית - לבן), הנציב הרומי האכזרי והרשע לפני המרד הגדול, באכזריותו הפך לסמל לאויב הרומאי. ולכן - גם אם כתוב "לבן הארמי" יש לקרוא "אלבינוס הרומי". 
 

אל שולחן הסדר הובא גם קפטן קלוּא - מפקד מחנה המעצר הבריטי בלטרון, שבו היה אבא כלוא בימי מלחמת המחתרת לגירוש הבריטים מן הארץ, ו"מלך" בראש הסדר על מאות אסירים, ומפקד הכלא לצדו, ואבא מלהק אותו, ואת האימפריה הבריטית כולה, לתפקיד הכלב ב"חד גדיא". וגם אביו שלו הסב עמנו בליל הסדר, והניגון שלו ל'הלל' הושר מפי אבא, וקולו היה משתנה אז, והייתי משול למי שזוכה לשמוע את קולו של סבא, שלא זכיתי להכירו מעולם, ואני נושא את שמו. וכשאמר אבא "דיינו", לא שכח להציב את סימן השאלה בסופו, ולתמוה איך יכול היה להיות די לנו אם לא היינו באים בשערי הארץ, לא מתנחלים בה, ולא בונים את בית מקדשנו... ואז היה נזכר במקסי הקטן, תלמידו, בן למשפחה יהודית יחידה בכפר נידח בפולין, שידע לשאול ולתמוה ממש בסוגיה הזאת, מה זה ה"דיינו" הזה. ואף הילד ההוא (מי יודע מה עלה בגורלו), היה מסב עמנו מדי שנה אל שולחן הסדר.
 

וכשהיה אבא שולח אותי לפתוח את הדלת לאליהו, ידע לנסוך בי את הרטט ואת הביטחון כי בוא יבוא, ועמו "אליהו" רבים - משיחים בני יוסף - שנפלו בדרך אל הגאולה והם בגופם לא זכו... מחדר הסדר שמעתי את קולו משורר "והיא שעמדה", וידעתי שלא אחד בלבד קם עלינו לכלותנו, וגם בדור הזה חייבות עיני להיות פקוחות, כי גם בדורנו קמים עלינו לכלותנו, ואנו מצווים להילחם בשונאינו, ואז יציל אותנו הקדוש ברוך הוא מידיהם.
 

כל ליל מלכות כזה היה חד־פעמי, וההגדה הייתה תמיד הבסיס לספר ביציאת מצרים - אך לעולם לא היה דיינו בהגדה, ותמיד התחדשו חידושים, חלקם על שהיה וחלקם על שהווה; האקטואליה נמשכה ברצף אחד של מאבק עם ישראל לחירות וגאולה, מן העולם ועד העולם. כל אשר היה - שב והתרחש בליל הסדר, וכולנו חשנו כי הלילה, ממש הלילה, אנחנו יוצאים ממצרים. זו גם הייתה הכותרת הראשית של העיתון "דברי הימים - חדשות העבר" אשר אבי כתב וערך לפני 65 שנים.
 

# # #

ולאחר שנפטר אבי מן העולם ישבתי במקומו בלילות הסדר, ותמיד הוא עמי; ואת דבריו הבאתי לילדַי ונכדַי, ולכל המסובים אל שולחן החג. לפני כעשר שנים ערך יהודה עציון את "הלילה יוצאים ממצרים" - הגדת ישראל אלדד. אל גוף ההגדה המוכר צירף יהודה בצמוד לטקסט הרלוונטי בהגדה מובאות ותקצירים מתוך למעלה ממאה מאמרים שכתב ישראל אלדד על פסח, חירות וגאולה. ורבים מהמאמרים מובאים בשלמותם בחלקה השני של ההגדה, בליווי איוריה של בתי רוני, נכדתו. מעל דפיה של הגדת אלדד זו הבאנו את דבריו וכתביו של ישראל אלדד אל "כל דכפין" - אל כל רעב לחירות וצמא לגאולה. הנה, כך היה ליל הסדר של אבי מורי, ישראל בר' דוד אריה - ובהגדה זו הרחבנו את שולחנו: מנחלת הבית והמשפחה לנחלת עם ישראל כולו.

 

tguvot@maariv.co.il