למה מבצע הרחקת המסתננים, שאמור היה להתחיל ביום ראשון הקרוב, לא יתחיל? ככה. כלומר, בלי סיבה משפטית. כלומר, בלי סיבה משפטית אמיתית. נכון, זה קורה בעקבות החלטה של בג"ץ, אבל אם תקראו את העתירות השערורייתיות שבהן נתלה בית המשפט בשמחה גדולה, כדי לתקוע מקלות בגלגליה של תוכנית הממשלה, ותיווכחו כמה חסרות בסיס הן, תבינו כמה נמוך היו השופטים מוכנים לרדת.

לפני שנגיע להשתלשלות האירועים של השבועות האחרונים, קודם כל תזכורת קצרה, לטובת מי ששכח. לפני כחצי שנה אישר הרכב מורחב של בית המשפט העליון, בראשותה של הנשיאה דאז מרים נאור, את תוכנית הממשלה להרחקת מסתננים בלתי חוקיים ל"מדינות שלישיות". חמשת השופטים קבעו כי ההסכמים בין ישראל לרואנדה ואוגנדה נערכו בתיאום מלא עם משרד החוץ, והתבססו בין היתר על חוות דעת שבחנו את המצב המדיני, הכלכלי והחברתי במדינות האלה. הם דחו את הטענות של ארגוני הסיוע, אחת לאחת, וקבעו שרואנדה היא מדינה בטוחה, שמנגנוני הבקרה והפיקוח של ישראל על ביצוע ההסכם מספקים, ושהעובדה שההסכם חשאי ולא פתוח לציבור לא פוסלת אותו. מכל האגדות על מסתננים שמושלכים אל מותם לא נשאר דבר.

בממשלה, למרות הדברים, לא התלהבו מפסק הדין, בעיקר מפני שהוא פסל את כוונת המדינה לכלוא בלא הגבלה מסתננים שיסרבו לעזוב, והגביל את המעצר ל־60 יום. הנשיאה נאור אומנם הבהירה שלשר הפנים יש סמכות להרחיק מכאן זרים גם בניגוד לרצונם, ואם אלה יסרבו ניתן יהיה לכלוא אותם גם לתקופה ארוכה יותר, אולם מכיוון שבהסכם של ישראל עם רואנדה סוכם שהוא חל רק על מורחקים מרצון, אפשרות הכליאה מוגבלת.

ספק רב אם נאור וחבריה להרכב העריכו שכך יתגלגלו הדברים, אבל זמן קצר אחרי מתן פסק הדין הזה סיכם ראש הממשלה עם נשיא רואנדה כי ההסכם בין המדינות יתוקן, וכי הוא יאפשר גם הרחקה בכפייה. מרגע זה, בהתאם למה שפסקו השופטים, התאפשר למדינה לאיים על הסרבנים בכליאה לתקופה ארוכה, מה שהפך את המהלך לאפקטיבי הרבה יותר.

הנשיאה חיות. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

# # #

משרד הפנים נערך למבצע, רשות האוכלוסין וההגירה הודיעה ברבים את פרטיו - תחילת הביצוע נקבעה ל־1 באפריל - ואז הוגשו לבית המשפט הגבוה לצדק שתי עתירות שביקשו לעצור את המהלך. את העתירה האחת הגיש עו"ד אביגדור פלדמן. את השנייה הגיש עו"ד איתי מק, בשמו ובשם 118 עותרים אחרים.

ובכן, עתירה כמו זו שהגיש עו"ד פלדמן, ספק אם ראיתם מעודכם. אם ננסח את הדברים בזהירות, נאמר שאלמלא רחמנותו של בג"ץ, אלמלא מדובר היה באביגדור פלדמן, ואלמלא רצונם של השופטים לדון בגירוש המסתננים בכל מחיר - אפילו אם מוגש להם תפריט של "קפה קפה" במקום מסמך משפטי מנומק - העתירה של פלדמן הייתה אמורה לעוף בתוך דקה דרך כל המדרגות, עם הוצאות כבדות לעותר.

מדובר בעתירה שמחזיקה שישה וחצי עמודים, והספירה הזו כוללת חצי עמוד של כותרות, משהו כמו שניים וחצי עמודים שבהם מביא פלדמן במלואו מאמר פובליציסטי שהוא עצמו פרסם ב"הארץ", למקרה שהשופטים פספסו, ועוד בערך עמוד וחצי שבהם מצטט פלדמן אוסף של פסוקים מהתנ"ך העוסקים ביחס הראוי לגר. גם אם תהפכו את העתירה על הראש ותנערו אותה חזק, לא תמצאו בה טיעון משפטי שבג"ץ אמור להטריד בו את עצמו. פלדמן דורש בעתירה הזו שלא יגורש מפה איש מהמסתננים או ממבקשי המקלט "עד שיתברר מעבר לספק כי נשלחים הם למקום שיקבל כל פליט המצהיר על רצונו להיכנס למדינה פלונית זו, וכי אותה מדינה תערוב לביטחונם האישי ולביטחון בני משפחותיהם ולביטחון רכושם וכלכלתם, בדרך של הצהרה מפורשת של מדינת היעד כי כך הדבר".

ומכיוון שבלי קצת שואה אי אפשר, הוא מוסיף גם כי "עד עתה לא נשמעה ממדינת ישראל אמירה ברורה לאן מגורשים הפליטים, כמוהם כיהודים שעומסו על רכבות וכששאלו לאן מועדות פניהם הצביעו הנאצים לשמיים". גם הדיון בעתירה לא נראה רציני יותר. פעמיים נאלצו השופטים להעיר לפלדמן שהוא מבקש להישען על מסמכים ועל טיעונים שהוא כלל לא הזכיר בעתירה. בהמשך סיכם ש"מבחינתי הגירוש הזה הוא גירוש שפועל בי כמו כוויה צורבת. לכן אני מבקש שכבודכם יורה על צו ביניים", כאילו בית המשפט לא ישב שנתיים וכבר פרסם פסק דין מנומק בן 120 עמודים, ששואל את כל השאלות ומשיב עליהן, לפני שהוא מאשר את ההסכם עם רואנדה.

אחר כך, רק כדי להשלים את התמונה, פלדמן פשוט נעלם. "היכן עו"ד פלדמן?", שאלה הנשיאה אסתר חיות אחרי הפסקה בדיון. "מבירור, הבנתי כי עו"ד פלדמן הלך", השיב עו"ד מק, העותר השני. חיות ביקשה לבדוק. "משיחת המזכיר של ההרכב עם עו"ד פלדמן, נמסר כי הוא חשב שהדיון הסתיים ולכן עזב את בית המשפט", סיפרה, ובהמשך כתבה ש"עזב את בית המשפט לפני תום הדיון בלא נטילת רשות, ומסיבה שלא הובררה לנו".

העתירה השנייה הוגשה, כאמור, על ידי עו"ד מק ואיתו רשימה ארוכה של עותרים, חלקם שמות מוכרים, לפחות לחובבי הז'אנר. בראש הרשימה נמצאת סיגל קוק אביבי, מי שכתבה בדף הפייסבוק שלה על המדינה: "ישות שטנית, הגיעה שעתך להיעלם". עוד בולטים בין השמות: תאיר קמינר, סרבנית גיוס שישבה בכלא 150 יום; אילנה המרמן, שהקימה ארגון העוסק בהברחת פלסטיניות מיהודה ושומרון לתוך הקו הירוק בניגוד לחוק; גיא בוטביה, שכיכב בתחקיר "עובדה" על אודות פעילי שמאל קיצוני שהסגירו לרשות הפלסטינית ערבים שמכרו קרקעות ליהודים; וד"ר איל ניר, מרצה לכימיה מאוניברסיטת בן־גוריון שקרא בעבר, בחשבון הפייסבוק שלו, לשבור את מפרקתם של משתתפי ריקוד הדגלים ביום ירושלים.

עו"ד פלדמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לזכותה של העתירה הזו ייאמר שהיא נראתה טיפה יותר רצינית מזו של פלדמן. לגנותה, שבית משפט שקול והגיוני היה אמור לדחות אותה באותה מהירות. שלוש טענות עיקריות היו למק. האחת, שההסכם עם רואנדה היה אמור לעבור בחקיקה בכנסת, משום שרק הכנסת מוסמכת לקבל החלטות גורליות שכאלה. השנייה, שפרסומים בעיתונות חשפו שישראל משלמת לרואנדה 5,000 דולר על כל מסתנן שהיא קולטת, ויש חשש שהכסף הזה יילך "למימון דיכוי פנימי או לצורך פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה במדינות השכנות". השלישית, שבכירים ברואנדה מכחישים שיש הסכם עם ישראל.

למה מדובר בטענות שהיו אמורות להיזרק בחמש דקות? כי השופטת נאור פסקה כבר לפני חצי שנה ששר הפנים מוסמך להרחיק מכאן את המסתננים, ולא צריך לשם כך שום חקיקה של הכנסת. כי העובדה שישראל משלמת לרואנדה היא לא באמת עניין חדש, וגם השופטים בערכאה הקודמת לא באמת חשבו שהרואנדים קולטים את המסתננים מישראל בלי לקבל תמורה, רק בגלל העיניים היפות שלנו. כי העובדה שהרואנדים מכחישים את קיומו של ההסכם לא מלמדת דבר, שהרי השופטת נאור - שאישרה את ההסכם, חרף היותו סודי וחשאי - הבינה שלרואנדה לא נוח להודות בקיומו והותירה אותו חסוי בשל "הרגישות המדינית והפוליטית הגבוהה", ובשל "התחייבות הצדדים להימנע מפרסום זהות המדינות, כמו גם פרטים נוספים הנוגעים להסדרים, וזאת בשל בקשתן המפורשת של המדינות השלישיות שזהותן ופרטי ההסדרים עמן לא יפורסמו". במילים אחרות, גם הנשיאה לשעבר כבר הבינה שהרואנדים לא יכולים לעמוד בכיכר ולהכריז בקול שחתמו איתנו על הסכם.

בקיצור, לא רק שהעתירות הללו לא מחדשות כלום, יש סיבה נוספת שבגללה בג"ץ היה אמור להזיז אותן מהשולחן כבר מזמן. כל הטענות שמועלות עכשיו היו רלוונטיות באותה מידה כבר לפני שנתיים. השאלה אם הגירוש הוא בסמכות הכנסת או הממשלה, היא לא שאלה משפטית שהתעוררה אתמול, ממש כמו השאלה אם לגיטימי לשלם כסף למדינה כמו רואנדה, או לא. והאופן שבו בג"ץ פותח את דלתו בפני כל מי שחלם בלילה על טיעון משפטי מעניין, רגע לפני שמבצע הרחקת המסתננים מתחיל, וכשהיה לעותרים האלה כל הזמן שבעולם לעשות את זה לפני שנה או שנתיים, יותר משהוא מלמד על העותרים, הוא מלמד על השופטים.

# # #

כאמור, במקום להבהיר לעותרים שהגיעו מאוחר, ושכל הטענות שלהם כבר עלו בעבר, החלו השופטים - חיות, חנן מלצר וניל הנדל - להקשות דווקא על נציגת המדינה, עו"ד שוש שמואלי, ולהעלות קושיות משלהם, בניסיון לתקוף את ההסכם עם רואנדה ואת תוכנית הביצוע שלו. עו"ד שמואלי ניסתה להסביר לשופטים שוב ושוב שאין כאן על מה לדון, משום שכל הטענות של העותרים כבר נדונו בהרחבה ולעומק בפסק הדין המרכזי בסוגיה הזו, שניתן על ידי חמישה שופטים.

"חברי טענו טענות לגבי עצם ההרחקה... חברי עו"ד מק טען לגבי הסכום של הכסף, אלו טענות שנבחנו", אמרה. "הם טוענים כי אם משלמים לכל מורחק, ובנוסף לכך משלמים למדינה כסף על כל אחד, זה שינוי דרמטי", העיר המשנה לנשיאה, השופט חנן מלצר, כאילו עד עכשיו הוא חשב שברואנדה מקבלים את המסתננים שלנו על בסיס וולנטרי, רק מתוך רצון של הרואנדים להקל על קשייהם של תושבי דרום תל אביב. עו"ד שמואלי ההמומה ניסתה שוב להסביר למה כל הדיון הזה נראה לה הזוי. "העתירות כלליות ותוקפות את עצם ההרחקה. נקבע כי אפשר להרחיק שלא מרצון. חברי עו"ד מק התייחס לכך שלדעתו צריך חקיקה ראשית. פסה"ד בעניין צגטה (פסק הדין הקודם של העליון, שאישר את הסכם ההרחקה לרואנדה - ק"ל) קבע כי ההרחקה מתקיימת ואין צורך בחקיקה נוספת. אינני רואה כאן חידוש בעתירה זו...".

וכדי להבין כמה בג"ץ מדרדר את עצמו בסוגיה הזו, החלו בימים האחרונים לנהור מצטרפים חדשים לעתירה הריקה מתוכן משפטי של פלדמן. כי אם בית המשפט מוכן להפוך את עצמו להייד פארק, למה לא לנצל את זה כדי לעלות על הבמה ולנאום? קחו, לדוגמה, את יהודית קרפ, מי ששימשה במשך 24 שנה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אם אתם מצפים שלפחות היא תעלה טיעון משפטי כשהיא פונה לבג"ץ, נכונה לכם אכזבה. יש לה חשש שמדיניות הממשלה סוטה מערכים בסיסיים של מוסר וצדק אוניברסליים. היא לא יודעת אנה תישא את פניה, כשתתבקש לתת דין וחשבון על מעשיה של מדינתה. והכי חשוב: היא מבקשת "להיות לפה לאזרחים רבים של מדינת ישראל, החשים בושה עמוקה נוכח התנהלות המדינה בסוגיה זו ופגיעה של ממש בתחושת ההזדהות שלהם כאזרחים עם מדינתם".

עזבו את זה שהמשנה ליועץ המשפטי לשעבר לא מעלה שום טיעון משפטי. עזבו את זה שהבקשה שלה מבג"ץ נראית יותר כמו מכתב למערכת עיתון "הארץ" מאשר כמו מסמך משפטי. עזבו את זה שהמוסר שלה היה כנראה במילואים כשבאה לבית המשפט כדי להעיד לטובת פעיל השמאל הקיצוני, עזרא נאווי - מי שכבר הורשע בעבר בשימוש בלתי חוקי בנשק, בגידול והחזקת סמים, באיומים, בהסעת שב"חים, בהפרעה לעובד ציבור וגם במעשה סדום בקטין - וסיפרה עליו שהוא "פועל מתוך אי־אלימות, כשדגל זכויות אדם נר לרגליו". העניין הוא שאנחנו נמצאים כבר עמוק בתוך ביצוע התוכניות. אנחנו אחרי שנים של דיונים. איפה הייתה עד היום יהודית קרפ עם השאלות האלה שלה. האם כל אחד שיקפוץ עכשיו עם הגיגים חדשים מהסוג הזה, שבהם נזכר פתאום, יקבל מבג"ץ את ההזדמנות לטרטר מדינה שלמה?

# # #

קרפ לא הייתה היחידה. לפניה הגיעו עוד שניים. הסופר דויד גרוסמן והפרופ' אסא כשר. גם להם, בטח לא תיפלו מהכיסא, אין איזו הברקה משפטית. אז נכון שזו מדינה חופשית ולכל אחד מותר לומר את דעתו, אבל מה, לעזאזל, לטקסטים שלהם ולבג"ץ? "מדינת ישראל נוצרה כדי שתהיה בית לעם של פליטים ונרדפים", מזכיר גרוסמן לבית המשפט, "כמעט כל אדם שחי כאן נושא בזיכרונו, או במורשתו, חוויה כלשהי של פליטות ונרדפות שחווה הוא עצמו או אבותיו... המחשבה שבין אלה שישראל עומדת לגרש יש אנשים שחייהם יהיו בסכנה אם יגורשו, אינה נותנת לי מנוח". גרוסמן, יש להניח, לא קרא את פסק הדין של בית המשפט העליון, שניתן רק באוגוסט האחרון, ושלא מצא שום סכנת חיים ברואנדה. ספק גדול אם הוא שם לב שגם מגישי העתירות - אביגדור פלדמן מזה, ואיתי מק וחבריו מזה - לא העלו ולו דוגמה אחת או סיפור אחד, שמעידים על סכנת חיים שצפויה למי מהמגורשים. כי גרוסמן הוא סופר. ובעולם הספרות לא כל דבר חייב להתכתב במדויק עם המציאות, ובטח שלא חייב להתכתב עם עולם המשפט.

כמו גרוסמן, כך פרופ' אסא כשר, שמזכיר בפנייתו שהמועמדים להרחקה מישראל נמצאים איתנו כבר שנים ארוכות, שביניהם יש צעירים שגדלו כאן, וחלקם אף עמדו פה בבחינות הבגרות, וש"הרחקה מתוכננת של בן־אדם מתוך המדינה שבה מכובדת החובה לשמור על כבוד האדם שלו, אל מחוץ לגבולות המדינה, מחייבת בדיקה יסודית, אחראית ואמינה של המצב שאליו ייקלע האדם המורחק במקום שאליו הרחיקו אותו".

גם כשר, לו קרא את פסק הדין הקודם, היה יודע שהשופטים כבר חשבו לפניו על הצורך לבדוק מה המצב ברואנדה, הם אפילו בדקו את המצב הזה, ואחרי אותה בדיקה אישרו להרחיק לשם מסתננים. אבל כשבית המשפט הופך לדף פייסבוק, אז גם פוסטים מהסוג שחיברו כשר וגרוסמן הופכים למסמך משפטי.

לפני כמה ימים החליט בג"ץ שהצו הארעי שהוציא יעמוד בתוקפו, עד להודעה חדשה. נכון לעכשיו, המדינה צריכה למסור תשובה משלימה מטעמה, ועד שזה יקרה, ועד שבג"ץ ידון בתשובה הזו, ועד שהוא יחליט מה לעשות בעקבותיה, כל התוכנית להרחקת המסתננים מוקפאת. כדי להבין עד להיכן התגלגלו העתירות הללו, צריך לראות את הדרישה האחרונה של בג"ץ, שהמדינה תפרט לו "כמה אנשים מועמדים להרחקה", וכן "בפילוח מספרי, באיזה שלב מצוי הליך ההרחקה של מועמדים אלה".

סליחה, מה הקשר בין הטענות של העותרים לרשימה הזו? למה זה משנה לדיון כמה אנשים מועמדים להרחקה? איך זה רלוונטי במשהו לטיעונים המשפטיים שהעלו מי מהעותרים?

# # #

המריחה הזו של ההליכים אינה סתם עוד בירוקרטיה. היא לא עוד מאותה סחבת רגילה שאנחנו מכירים מבתי המשפט. בג"ץ, בהתנהלות הזו שלו, משבש ולא בפעם הראשונה את היכולת של ממשלת ישראל להביא לידי ביטוי את מדיניותה, עוד לפני שפסק בעניין. די בעצירת ההליכים כדי להעביר מסר למי שמתכוונים לעזוב מרצון, שאולי כדאי להם בכל זאת להמתין ולראות לאן העניינים מתפתחים. לזה צריך להוסיף שגם פסק הדין של העליון, שניתן לפני שישה חודשים, זה שאישר את ההסכם עם רואנדה, הגיע אחרי שנתיים של דיונים משפטיים, חצי שנה במחוזי ועוד למעלה משנה וחצי בעליון.

אם בית המשפט היה רוצה לתקן את ההסכם עם רואנדה, להעיר עליו, או אפילו לפסול אותו, הוא היה יכול לעשות את זה בתוך חודשיים. המדינה הייתה יכולה להוסיף אז סעיף, להוריד סעיף, או אפילו, במידת הצורך, אם היה מתברר שרואנדה היא מדינה בעייתית - לחפש מדינה אחרת. אבל באופן שבו מנהלת המערכת המשפטית את הדיונים, ובאופן שהיא מורחת אותם במשך שנים, ובאופן שבו היא מאפשרת עכשיו לכל מי שמגיע אליה אחרי שעלה במוחו טיעון משפטי שהוא לא חשב עליו בשנתיים שחלפו - בג"ץ מחבל ביכולתה של הממשלה הנבחרת להוציא לפועל את מדיניותה. כך צריך לראות את הדברים. אין דרך אחרת.

kalman.liebskind@maariv.co.il