הסופה האחרונה הרגה אותי. לא גריזלי מיברג, ג'רמיה ג'ונסון, האן סולו או נחמן פרקש. ארבע סופות המכונות Nor’easter במהלך חודש מרץ, השאירו אחריהן כמטר וחצי שלג, וילונות לבנים ניחתים ברוח עזה בתנאי ראות המכונים Whiteout שבהם צריך GPS כדי לחטט באף. אין יוצא ואין בא, ופעם בשעה עליך לדחוף החוצה את הדלת שדרכה אתה מתכוון לצאת כאשר יסתייע, אחרת השלג יחסום אותה. הדוורית הממונעת, המנהלת איתי קרב התשה גם בקיץ, השאירה טפסים עם איור המראה כמה קרוב אמורה המפלסת לפנות את השלג מתיבת הדואר כדי שתוכל להגיע אליה עם המכונית. הזקן במפלסת דחף פעם אחת פנימה ופעם אחת הצדה והשאיר את מכוניתי קבורה כאסקימו שמשפחתו נטשה אותו. מ–UPS שלחו לי מייל ובו נטען שהנהג לא יכול היה להגיע לדלת כדי להשאיר קופסה ובה מילוי לעט. כולם יודעים שאני היהודי הערירי שחי בגפו בבית המבודד ועדיין התעללו בי. לא אנטישמיות. הומור קלוקל של גויים.

את שלוש הסופות הראשונות צלחתי בקושי. מאז מלחמת המפרץ אני מסרב למלא אמבטיה במים, לקנות שימורים ולפזר תאורת חירום בבית. אזרתי את שארית כוחותי והכנסתי הביתה בנגלות מייגעות בולי עץ להסקה. כאשר אינך בכושר, יש תחושה שכל יציאה כזאת היא מבוא לדום לב. הגעתי למקום מסוים מאוד בחיי, שבו דום לב אינו מהלך עלי אימים. אין מצב שמישהו מבני משפחתי ימצא אותי קר וקשה במיטתי, זה אינו מראה שיסייט מישהו מהם. לא חשוב. הדאגה הגדולה שלי היא המצב המתקדם של "קדחת הבקתה" שלקיתי בה.

מי שלא היו סגורים שבועות ארוכים בבית דמוי בקתה שמשקופיו הם בתי עלמין פולחניים לזבובי חורף שמנים המתים עליהם בהמוניהם, לא יודעים בדידות מהי. בעברית פשוטה, "קדחת בקתה" כמוהה כשפעת קשה עם רעידות, כאבי ראש, חום ולחץ דם קפריזי בהיבט הפיזי, והתחרפנות אטית במישור המנטלי. בהתחלה ראיתי אנשים מעברי שפעם חיו בבית, נכנסים ויוצאים מחדרים כשדמותם חומקת כרוח רפאים. זה פחות הפריע לי, כי אחרי שחיית רוב חייך עם מישהו שנכנס ויצא, לא מפריע שהדמיון מתעתע. אחר כך היה נדמה לי שמישהו הולך בקומה השנייה, עד כדי כך שעליתי לבדוק שלא השארתי חלילה חלון פתוח או דלת דופקת.

מה שהחל לכרסם את תודעתי הנסוגה היה סיוטי לילה מציאותיים לחלוטין, שהיו מלוהקים בדמויות מתקופות שונות בחיי. חלמתי שחברה שלי מהתיכון פנויה והיא יפה ומתוקה כשהייתה ואני משכנע אותה לחזור איתי למיין, אבל לא מבין מדוע אני יורד לבדי מהמטוס בבנגור. היה לי סיוט שנראה כמו הכלאה של מלחמת העולם השנייה ויום כיפור עם אבי ברמת הגולן, חוץ מזה שהוא נראה כמו רפול, ואחר כך היה קרב טנקים היסטורי.

קורה שאנחנו הולכים לישון ונותרים ערים זמן רב מדי ומקרינים במוח זיכרון ארוטי הלקוח מחיינו, נניח עם האישה למעלה, סתם אני אומר, אבל אני לא מצליח לגייס ולו קליפ אחד כזה. אלה חומרים מפחידים במיוחד כאשר אין לך יותר שליטה בזרימה התקינה של מחשבותיך והן בורחות ממך כמו עדר פרות בסופה במערבון עם ג'ון וויין. אני לא מדבר על דבר פרקטי, כמו מה באמת קורה אם חלילה אני מרגיש רע, צריך להגיע לבית חולים ואין מי שייקח אותי.

זה מוביל אותי לדאגה הגדולה ביותר שלי. במהלך הסופה הרביעית, זאת שהכתה אחרי תחילתו הרשמית של האביב, כאשר החזאים פיזזו באולפן על החיזוקים העיקשים להתחממות הגלובלית וספרו את גובה האינצ'ים של השלג הנערם, התחלתי לדבר לטלוויזיה. אני יודע שיש מי שעושים את זה דרך קבע. אני לא. כאשר אתה עושה פתאום וללא שליטה משהו שלא עשית בעבר, זה הזמן להכניס את הראש למוסך. קודם צעקתי עם הזקנים שקנו כפתורי מצוקה: "הצילו! נפלתי ואני לא יכול לקום!". אחר כך התחלתי להתמקח עם הפרסומות הרבות על התרופות הביולוגיות החדשות.

מי שמדליק בימים אלה טלוויזיה באמריקה מתרשם משתי מכות קשות: טראמפ ומגיפת הספחת (פסוריאזיס). אני יודע דבר או שניים על ספחת ודלקת פרקים, האחת מובילה לשנייה, ושזריקה אחת בשבוע עולה 1,500 דולר. אבל אינני חושב שסלבס אמורים להשתתף במלחמה בספחת. אני מבין שסינדי לאופר לא מה שהייתה בשנות ה–80, גם אני לא, אבל ממש לא דחוף לי לראות את עורה היבש מתקלף מכיוון שתאי העור החולים מתחלפים מהר מדי. אז אני צועק על הטלוויזיה שהם לא יודעים מהחיים שלהם ויכול להיות ש–Cosentix עוזר לספחת אבל תופעות הלוואי כוללות סרטן, פגיעה בכבד ובכליות וכאלה. אני צועק כמו שסבתא חנה וסבא משה, שצפו באדיקות בכל זמן השידורים של הערוץ הראשון, היו עונים ל"סמי וסוסו" כאילו שזו תוכנית בהשתתפות צופים. אני מתגעגע לסבתא שהייתה צועקת: "משה! אתה מפסיד!", וסבא היה עונה: "לא מפסיד כלום, תכף אני בא!". בחלומי חשבתי שאשב ליד מישהי בזקנתי ונצעק על סמי וסוסו.

רון מיברג. צלם : חגית שדה רון מיברג. צלם : חגית שדה

***

ב"קדחת בקתה" שהיא גם כמו התקף מלריה, מענים אותך מתיך. בהיעדר הווה מועיל ובר קיימא, צפים זיכרונות. אם כעת זה הכי רע שהיה בחיי, מתי היה הכי טוב? תשובות בנאליות הן ילדות, הורים, סן פרנסיסקו, החופש להיות אני. בעונה המטופשת להפליא של "בית הקלפים" שבה צפיתי במהלך הסופות, האחרונה עם קווין ספייסי, מספר לקלייר אנדרווד המאהב המזוקן, הכתבן שלה, מתי היה לו הכי טוב: בבקתה על החוף במיין. "גם כשהחלונות היו סגורים יכולתי לשמוע את האוקיינוס". טום היה רוצה לקחת את המאהבת המבוגרת שלו לבקתה.

אין לי עניין להקדים בחצי שנה את ציון חצי יובל למות העיתון "חדשות" (נובמבר 1993), אבל נדמה לי ששם היה לי הכי טוב. לא שהייתי אהוב או אהוד חלילה או שהיו לי חברים רבים במערכת, אבל התחושה הייתה שאנחנו כותבים עבור המנורה והמשואה. זה לא היה מעבר טבעי עבורי, אבל זה היה בית הספר הטוב ביותר לעיתונאות.

"רון מיברג הצעיר", כותב אמנון דנקנר ב"דן בן אמוץ", "קיבל לבר מצווה שלו את 'לזכור ולשכוח' של דן. הוריו הלכו לערב ראיונות שבסיומו הוצע הספר למכירה והם ביקשו מדן לכתוב הקדשה לבנם חובב הקריאה. דן כתב הקדשה חמה, שהייתה יקרה לילד שהעריץ אותו".

לא הכל מדויק והתווכחתי על כך עם דנקנר בחייו, אבל בערך. לא הערצתי. בצבא קראנו את "לא שם זין" וחשבנו שדן בן אמוץ מכר אותנו ואת האתוס שלנו עבור חצי קבב. בנות בגרעין הנח"ל שלנו חגו בסביבת מאורת הזימה ביפו. בן אמוץ לא היה שורד יום אחד במציאות MeToo#, אלא שאז אי אפשר היה לומר שדנקנר מחק אותו ממקראות ישראל ויוצאי הפלמ"ח היו נשארים ללא קייס להשתלח בו. דן בן אמוץ אינו מככב בישראל הנוכחית כשם שדנקנר אינו מככב בה וכשם שאני ואחרים עדיין בחיינו, משום שבישראל אין תודעה של קרדיט נצבר. לא משנה כמה דרכי טרשים פרצת בגופך לירושלים או כמה משכת את ישראל קדימה, אל העתיד, תמיד יבחרו לשכוח אותך ואת תרומתך. זאת אינה טענה אלא קביעת עובדה. האמריקאים והצרפתים ערניים בהרבה בתחום הזה, הם אינם מושקעים במחיקה כפייתית של ההיסטוריה ושל האנשים שחוללו אותה.

הייתי עורך "מוניטין", ואל שולחני הגיע ספר דק ומאויר, "הפלוץ והשכחה" שמו. איתו הגיע ספר דומה שעניינו שימושים שונים ומגוונים במלפפון, בעיקר לנשים. למיטב זיכרוני, בן אמוץ ודנקנר לא כתבו אותם אלא רק עיבדו אותם לעברית או שזה מה שמכרו לי, אבל הספרים היו מעצבנים כהוגן. כתבתי כמה מאות מילה ביקורת על התוקעים בתרועה בירכתי "מוניטין" במדור "פנאי". לא ידעתי שהגיהינום הוא הזולת.

"כמו שמעגלים נסגרים לעתים בחיים", כותב דנקנר, "הפך מיברג פתאום למטרה להצלפותיו של דן במשך חודשים. עכשיו הוא היה עורך הירחון 'מוניטין' והוא עשה שתי שגיאות: הוא תקף את 'חדשות' על דרך טיפולו במשפט הרצח הסנסציוני של חוה יערי, טיפול שנעשה בידי חבר טוב של דן, שאול אברון, והוא תקף כעבור כמה שבועות את דן עצמו התקפה אלימה ומשפילה". לא מדויק. מאמר ביקורת מנומק עסק בכיסוי של "חדשות" את רצח הדס קדמי שאסור היה שיגיע לדפוס, ודנקנר שכח להזכיר שההתקפה האלימה הייתה גם עליו.

"בכך האיש הצעיר והמזוקן, בעל הכתיבה האלימה וההליכות הרכות, חרץ את דינו בעיניו של דן והפך לנבל הנלעג התורן. שבוע אחר שבוע היה דן שופך על ראשו של מיברג עביט של שופכין - 'מיברג הוא חסר כישרון, טקסטים ארוכים שלו היו מצוטטים וזוכים לניתוח לעגני, מיברג הוא חקיין עלוב של אדם ברוך, הוא אפילו גידל זקן כדי להידמות לו, חובש כובע מצחייה כדי להידמות לו (לא עזר שהוכחתי לדנקנר שזקן היה לי מהטירונות וכובע מעולם לא חבשתי. הוא הסביר לי שהכל אליבא דבן אמוץ - ר"מ), מחקה את כתיבתו המפותלת, אפילו כותב בכתב יד הדומה לזה של ברוך, מיברג הוא שקרן, הוא פסיכופת, ראו את פניו (תצלומים מעוותים היו מצורפים להוכחה - ר"מ), מיברג הוא חולה רוח, מסכנה האישה שלו, איך היא יכולה לחיות איתו?'".

זה היה מסע צלב מוטרף שלא ברור כיצד נעקץ בעליו כה אנושות. לא השבתי לו מטוב ועד רע. לא יצאתי למלחמה, כתבתי ביקורת ספרותית. ארסית? אולי. נוקבת? אכן. פלוץ ומלפפון מאת שניים ממעצבי התרבות הישראלית החדשה?

"מדי שבוע נעשה הקטע הארוך במדור שהוקדש למיברג יותר ויותר ארסי. האיש שערך ירחון לא נפוץ במיוחד הפך בעיני הקוראים למפלצת חשובה. דן הלם כאחוז דיבוק. מיברג לא הגיב, אבל הדבר רק עורר עוד את חמתו של דן. עורכיו התחילו להיות מודאגים וחשו שלא בנוח. הם הכירו את מיברג והיו מיודדים איתו, הוא היה בן גילם, בן המחזור הרוחני שלהם. הם ביקשו מדן להרפות, אולם הדבר רק עודד אותו להכביר את עקיצותיו הארסיות. כשהעזו לפרסם מכתב למערכת שבו מתחה קוראה ביקורת על מסע הצלב נגד מיברג, רתח דן מזעם, טען כי תוקעים סכין בגבו ובמדורו הבא, לצד התשפוכת האנטי מיברגית הרגילה, הקדיש גם משא זעם ועלבון נגד עורכיו.

"חיים בר און, הבעלים של 'מוניטין', נכנס כשותף ב'חדשות' והחל מפעיל לחץ על שותפו החדש עמוס שוקן שיעצור את דן. אולם דן נופף בהסכם האוטונומיה וסירב להרפות. בר און עמד על זכותו להגיב ופרסם מכתב למערכת, חריף ופוגעני: 'בן אמוץ שייך לעבר. משום מה אלה העוסקים בתולדות העיתונות הישראלית מתייחסים בעיקר לקינן ולקישון ולא לבן אמוץ. בן אמוץ מאבד את עשתונותיו כי הוא חש שהעיתונות בורחת ממנו, שהוא נשאר מאחור עם הטכניקות הישנות שלו'. דן נעלב עמוקות, אולם הפעם לא הקים שערורייה. הוא לא אמר מילה. יתרה מזאת: מסע הצלב נגד מיברג נפסק".

***

ישבנו פעם אצל מישו ביפו לארוחת צהריים ובן אמוץ נכנס בגלבייה שלו ומשך כיסא לידינו. אני יכול להרוג היום עבור קבב רומני כזה שאוורר עם סודה והיה שומני ומלא שום. לבן אמוץ היו אצבעות בגודל של הקבב, ושתיים מהן נטלו קציצה ארוכה אחת מהצלחת שלי עם כרוב חמוץ. כך הוא הזין עצמו סביב השולחן. זה היה אמור להיות ספורטיבי ורב חן, אבל זה היה דוחה. גם לא היה לו בגלבייה כיס לארנק, ואף אחד לא אמר מילה.

מהמרחק שממנו בחרתי להתבונן בישראל, נדמה לי שהנוף האנושי הידלדל. אני בטוח שאני טועה ושזאת התחושה המגונה הזאת המשותפת לגולים ולדלי הווה הנקראת נוסטלגיה. לפעמים אני קורא שיהורם גאון אמר משהו או אפרים שמיר, אפילו יהונתן גפן, אבל רוב הזמן מכים כולם בכולם בניצוחה של שושלת נתניהו. ישראל, כמו אמריקה, הפכה למקום עגום לחיות בו. אמריקה ללא ספק. "קדחת בקתה" היא מחלה התוקפת אנשים הסגורים בדל"ת אמותיהם בחלל קטן כאשר בחוץ משתולל אקלים. אחרי החורף יש כאן כשישה שבועות של גשם הנקראים ימי הבוץ. אינני מתנגד לחברת קלייר אנדרווד, אבל אני לא יכול לסבול את הליכתה העצית והמתנשאת על עקבים. ולא דנקנר הדיח את קווין ספייסי.