אז מירי לא מסכימה. שרת התרבות והספורט מירי רגב, שמתכתבת תמיד עם הציבור כאילו היא בדרגתה הצבאית תא"ל (במיל'), נלחמת בכל כוחה להנציח את הפילוג והמיאוס בציבור, ולמנוע אפילו שעה אחת של נחת, מפגן של אחדות, בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל.

כשליחתו הרשמית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, היא משתמשת במילים ומושגים שלקוחים מהבית בבלפור: אני ואני, הממלכה, וזו חובתנו וזכותנו להנהיג. נראה שרגב לא מבינה בדמוקרטיה, או לכל הפחות לא מיישמת אותה, כשהיא מבטלת במתכוון סדרי ממשל שנהוגים כאן 70 שנה. יו"ר הכנסת, האזרח מס' 2 במדינה, הוא האחראי הרשמי לטקס, לא השרה הממונה על טקסי ימי עצמאות. המשמעות היא פשוטה: יו"ר הכנסת מסמל בנוכחותו דמוקרטיה ואחדות העם של כל נבחרי הציבור וכל המפלגות – כולל ה"סמולנים" והערבים, רחמנא לצלן.

טקס הדלקת המשואות, שמסיים את יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ופותח את יום העצמאות, אינו טקס פוליטי. לא משמיעים בו הצהרות פוליטיות, לא נלחמים בתקשורת, במשטרה ובפרקליטות, לא מציינים שבממשלה הזו מכהנים רה"מ, שר פנים ושר רווחה שחשודים בפלילים וצפויים לכתב אישום. זה לא טקס פרטי של ראש ממשלה שקיבל את אמונם של 30 המנדטים, רבע מכלל הח"כים, אלא טקס לכלל הציבור.

השאיפה והרצון של נתניהו, באמצעות שליחתו רגב, להשתלט על האירוע היחיד שנותר לציבור, מקוממת ומבחילה. הצהרותיה, שלפיהן הטקס מסמל את הצטיינותה של המדינה (מדינת הליכוד כמובן) בתחומים רבים, שרק ראש ממשלה יכול למנות אותם ולציין אותם בפני העם, הן שרלטנות לשמה. מדינת ישראל לא הוקמה בידי נתניהו (על אף שמירי רגב שוללת את הנתון הזה מכל וכל) ב־1996. היו כאן גם ראשי ממשלה אחרים, חלקם לא פחות טובים ממנו, אולי אפילו טובים יותר.

מקוממת לא פחות מההתנהלות המביכה של רגב, היא התנהלותו ראש הממשלה בסוגיה. אם נאומו בטקס כה חשוב, מדוע לא ייצא אל הציבור באמצעות הרשתות החברתיות ויאמר: "רוצה אני"? מדוע הוא משתמש ברגב, שמוכנה גם להחריב את מפלגת השלטון, רק להאדרת כבודו? הרי יולי אדלשטיין אינו פוליטיקאי זניח בליכוד. יש לו את הכוח שלו במפלגה ובמחנה הלאומי. דווקא התייחסותו למתקפה שמנהלת נגדו רגב היא רשמית וממלכתית, כפי שמצופה מיו"ר הכנסת. הוא אינו נסחף לפוליטיקה הזולה והרקובה, להשמצות האישיות ולפגיעה בכבוד המוסד שהוא עומד בראשו.

אין ספק כלל שהאירוע המביך אינו נשמת אפו של המחנה הלאומי. שום שר בכיר בליכוד ובקואליציה לא הצטרף למתקפה של רגב על אדלשטיין. אולי כי אף אחד מהם לא מוכן להתבזות ולדרדר את השיח הציבורי, כפי שהיא מוכנה. היא, למטרת המאבק על הפריימריז העתידיים, מוכנה לכל. אם בעבר זה היה קרוואן שבו השתמשה לפילוג הציבור, להפצת מסרים גזעניים ולהמאסת התרבות והספורט על הציבור כולו (לא רק ב"סמול" כמובן), הפעם היא מעוניינת להחריב גם את מעוז הדמוקרטיה, שבשגרה ממאיס את עצמו על הציבור כבר שנים רבות.

חובה להמשיך ולקוות שאדלשטיין לא יישבר תחת הלחץ. ואם נתניהו ורגב יכפו עליו את נוכחותם בסדר הנואמים, יחליט להיעדר מהאירוע רק כדי להפגין אחדות ציבורית לטקס אחד. לרה"מ נתניהו יש 48 טקסים לנאום בהם, מערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, עד יום העצמאות. לכלל הציבור יש טקס אחד. אבל מירי רגב מעוניינת שגם הטקס הזה יהיה אישי, מפלגתי ומקומם, כמו החגיגות בגני התערוכה ובכפר המכביה.

אסור לתת לזה לקרות. מדינת ישראל ביום עצמאותה אינה עוד חונטה פוליטית (אנחנו כן, אבל נגיד שלא), שמנוהלת בידי ראש ממשלה ובני משפחתו, שחשודים בסדרת עבירות פליליות. יום העצמאות ה־70 לא מתחבר לאמירה המביכה "לא יהיה כלום, כי לא היה כלום". עובדה שיש כאן מדינה, שיש בה גם מקרים מביכים כמו מקרה מירי רגב.