מישהו צריך להוציא מחשבון ולחשב את מספר הטעויות שראש הממשלה בנימין נתניהו הספיק לעשות בתוך זמן כה קצר. הטעות הראשונה הייתה מסיבת העיתונאים. בזמן שעם ישראל מטייל באביב בארץ ישראל או בחו”ל ונהנה, ומצד שני חיילים עומדים מול לבה שמאיימת לגלוש מרצועת עזה, פתאום כל מערכות התקשורת עוברות לכוננות כי נתניהו עולה אל הפודיום ומספר על תוכנית לאי־גירוש מסתננים, כאילו שמדובר בהישג ששווה הודעה מיוחדת כזו. 

יש לנתניהו כל כך הרבה הזדמנויות לנאומי פודיום מוצדקים בעתיד הקרוב, בהן חנוכת שגרירות ארה”ב בירושלים, שקשה להבין את התייצבותו במסיבת עיתונאים על עניין שמספיק להודיע עליו בקומוניקט יבש. 
 

השגיאה השנייה היא הביטול של מה שהוכרז קודם כהישג, עוד לפני שכולם הלכו לישון, בהרגשה שראש הממשלה סידר את מעבר המסתננים למקומות רחומים יותר. נתניהו עבר תאונה קשה כמנהיג. הוא יכול לשקם את מעמדו, אבל בוחן תאונות ישאל: בשביל מה הוא נכנס בקיר מלכתחילה? 


עם זאת, מה שהתרחש ממחיש גם דבר מעורר כבוד: התברר שוב שהישראלים הם גוף בעל מחשבה עצמית ושיקול דעת, ואינם קבוצת אנשים המרכינים ראש בפני מנהיג רק משום שהוא המנהיג שלהם. מה שמכוון את מצביעי הליכוד הוא הערכים ולא אדם. כשנתניהו ממלא את השליחות הוא זוכה להערכה. סטייה מהערכים - ואיש לא יציית, לא מצביעיו ולא רוב השרים סביבו. הוכיחה זאת ההופעה של גדעון סער מיד לאחר ההודעה על ההסכם עם סוכנות האו”ם לפליטים, והביקורת המנומקת שלו על כך, ועוד בערוץ 20 האוהד עמדות ימין.
 

שאלת המסתננים שחדרו לישראל אינה שאלה פשוטה, והיא מלווה בהתחבטויות מוסריות כואבות. הלוואי שלא היה צריך לגרש ולו אדם אחד. מזל שלא אני צריך להחליט. מצד שני, איש אינו מאמין שהממשלה תוכל לבצע פיזור של המסתננים שיישארו, וקשה להאמין גם לשאר התוכניות. בינתיים נשארנו עם הבעיה כולה, ועם ראש ממשלה שנראה כמנהיג שמנהיגותו נסדקה ושעליו מוטל לפתור את הבעיה.