1. התקיפה האחרונה (לא זו של הקואליציה המערבית הלילה) בתחילת השבוע בסוריה, המיוחסת לחיל האוויר - הפכו את ישראל לכלי משחק בין רוסיה לארה"ב. המצב החדש שמתפתח גם עלול לצמצם את חופש הפעולה של ישראל לתקוף בסוריה, שעד היום היה כמעט בלתי מוגבל, ומעמיד אותה על סף עימות ישיר וגלוי עם איראן - אם כי הסיכוי לכך פחת בעקבות שיחה שקיים ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שבה סיכמו שיעשה מאמץ להפיג את המתיחות.

התקיפה המיוחסת לישראל נגד בסיס צבאי ושדה התעופה T-4 ליד חומס, כ־100 קילומטרים ממזרח לדמשק, נועדה להשיג לפחות ארבע מטרות בו־זמנית. האחת - לאותת לרוסיה שישראל לא תסכים בשום פנים ואופן להמשך ההתבססות האיראנית הצבאית בסוריה, בתקווה שמוסקבה תנסה לרסנה. השנייה, ניתן להניח - פגיעה במשלוח של ציוד שהגיע מאיראן, ככל הנראה מערכות הגנה אוויריות שנועדו להקשות על מטוסי חיל האוויר. השלישית - להבהיר לאיראן ולמשטרו של בשאר אסד שישראל תמשיך לפגוע במשלוחי הנשק "שוברי השוויון", כפי שעשתה גם בעבר. בהקשר זה שב ואמר ליברמן: "לא נאפשר התבססות איראנית בסוריה, ויהיו המחירים אשר יהיו". המטרה הרביעית הייתה לשגר מסר לארה"ב שלא תחזיר את חייליה מסוריה, תפקיר את הזירה לפוטין ותותיר את ישראל לבדה. לפי שעה, דחה טראמפ את מועד הפינוי.

בניגוד לתקיפות עבר, שמהן רוסיה העלימה עין, הפעם ניכר היה שהיא כועסת. זה בא לידי ביטוי בשורה של הכרזות וצעדים שנקט הקרמלין כלפי ישראל. ראשית, רוסיה מיד הפנתה אצבע מאשימה כלפי ישראל ומסרה פרטי מידע מבצעיים שכללו את המועד המדויק של התקיפה (בין 3:53 ל־3:55 לפנות בוקר ביום שני), סוג מטוסי התקיפה (שני F־15), מיקומם (לבנון) ומספר הטילים ששיגרו למטרה (שמונה). שר החוץ סרגיי לברוב הגדיר את התקיפה "מסוכנת" וקרא לחקור אותה. אחר כך נשמעה מפי מקורות בקרמלין ופרשנים רוסים הטענה כי ישראל לא תיאמה את התקיפה - לא לפניה וגם לא בדיעבד. אם לא די בכך, שגריר ישראל ברוסיה גרי קורן זומן לשיחה אצל סגן שר החוץ הרוסי מיכאיל בוגדנוב, המומחה החשוב של הקרמלין למזרח התיכון, שהיה בין השאר שגריר רוסיה בישראל.

הכעס הרוסי נובע גם מהעובדה שהבסיס שהותקף מחולק לשלושה אזורים: סורי, איראני ורוסי. אף שישראל ביצעה לפי הפרסומים תקיפה כירורגית ומדויקת, כפי שעשתה נגד קרון הפיקוד האיראני, שממנו שוגר לפני כחודשיים המל"ט שחדר לישראל, רוסיה חשה שכבודה נפגע. ישראל תקפה בסיס שבו נמצאים חיילים רוסים.

רוסיה גם הביעה את זעמה על כך שישראל גינתה את משטר אסד על השימוש בנשק כימי בדומא. בהודעת השגרירות בתל אביב נמסר כי אנו "מודאגים מהמסקנה הנמהרת של ישראל", וקראו לתקיפה הכימית "פייק", תקיפה שלא הייתה ולא נבראה. על פי ההודעה, מומחים של צבא רוסיה לנשק כימי, רדיולוגי וביולוגי מיהרו לדומא ואספו דגימות קרקע, ולא מצאו שום שרידים של "גז עצבים או גז כלורין". במקביל רוסיה הטילה וטו בדיון במועצת הביטחון של האו"ם, שביקשה לחקור את החשדות לשימוש בנשק כימי.

מקורות רוסיים אמרו לי כי הם חושדים שישראל תקפה בסוריה לבקשת וושינגטון. לפי מוסקבה, הפעולה לא נועדה לשרת אינטרסים ביטחוניים של ישראל - שרוסיה הביעה בעבר את הבנתה לגביהם והכרתה בהם - אלא מעידה על כך שישראל הסכימה להיות קבלן משנה לביצוע פעולת נקם אמריקאית נגד משטר אסד. ספק רב אם יש לסברה זו בסיס במציאות, אך עצם העובדה שיש מי בממשל הרוסי שמשמיע אותה מעידה על החשדנות הרבה השוררת בין שתי המדינות בעקבות התקיפה.

עדיין, סביר להניח שיחסי ישראל־רוסיה יחזרו למסלולם. ככלות הכל רוסיה יודעת שישראל מחזיקה בידיה מפתח חשוב שעלול לפגוע במטרתה האסטרטגית: לייצב את שלטונו של אסד. לישראל יש יכולת צבאית לפגוע בשלטונו של אסד במישרין או בעקיפין. עד כה נמנעה ישראל מלפעול נגד אסד, למעט תגובות נקודתיות על "זליגת" ירי לרמת הגולן מהקרבות נגד המורדים, ובשנה האחרונה היא אף משלימה עמו.

לעומת זאת, היחסים עם איראן הם קשים יותר להסדרה. ישראל מתכתבת עם איראן באמצעות מהלומות צבאיות. עד היום איראן הבליגה אך המשיכה בנחישות לצעוד להשגת יעדיה, להתבסס צבאית בסוריה, ובשלב הבא להתפרס בגבול הישראלי. לפיכך גם כשנהרגו חייליה בתקיפות שיוחסו לישראל, היא שתקה. אבל עתה יש לישראל סיבה לדאגה. איראן הודתה רשמית שאנשיה, ובהם קצין בדרגת קולונל, נהרגו בתקיפה ישראלית. תמונותיהם פורסמו בתקשורת האיראנית, וההלוויות צולמו ושודרו בטלוויזיה. עלי אכבר וילאיתי, שר החוץ לשעבר וכיום יועצו לעניינים בינלאומיים של המנהיג העליון עלי חמנאי, הבטיח שאיראן תגיב.

עם זאת, יש להעריך כי תגובה כזו, אם בכלל, לא תבוא לפני חודש מאי. אז אמור להודיע טראמפ על החלטתו אם לבטל את הסכם הגרעין. איראן נמצאת בעמדת המתנה וציפייה דרוכה, ועד אז היא לא תנקוט צעדים פזיזים. עד להחלטה הסופית איראן מתאפקת. אם טראמפ יבטל את ההסכם, היא תסיר את הכפפות. היא תרגיש חופשייה להכות בחזרה בכמה זירות, גם מכיוון שביטול ההסכם ידרדר עוד יותר את יחסי ארה"ב־רוסיה. הזירה האחת היא כמובן בתחום הגרעין. רבים הסיכויים שהיא תחדש את תוכנית הגרעין. הזירה השנייה תהיה בסוריה. היא תנסה להעמיק עוד יותר את התבססותה הצבאית שם ולא תירתע מעימות עם ישראל. אך גם כאן, כמו מול רוסיה, הקלף הישראלי חזק: אם איראן תהפוך את סוריה לבסיס פעולה נגד ישראל, יפעל צה"ל נגד הבסיסים האיראניים וגם נגד אסד, עד כדי ערעור שלטונו.

ועדיין, כל התרחישים האלה, חלקם אפשריים יותר וחלקם פחות, מציבים את ישראל בעמדה לא פשוטה, במיוחד כאשר שתי המעצמות הגדולות אינן מסונכרנות עמה ופועלות אך ורק לקידום האינטרסים שלהם, שחלקם אינם תואמים ולעתים אף מתנגשים עם אלה של ישראל. בקיצור, ידידים כמו פוטין וטראמפ הבלתי צפוי אינם ממש ידידי ישראל ושוחרי טובתה.

2. "אתה בעצם איש מודיעין", אמרתי פעם למאיר פלבסקי. "לא. אני הרבה יותר טוב מהם", השיב. לא הייתה לו דעה טובה על יוצאי מערכת המודיעין או מערך המבצעים המיוחדים של צה"ל, שהפכו באזרחות לבלשים, חוקרים פרטיים או בעלים של חברות ל"מודיעין עסקי". פלבסקי, שנפטר לפני כשבוע, לא חיבב אותם בשל חוסר יכולתם של לא מעט מאותם לשעברים להבחין בין מותר לאסור. גם במקצוע הזה, שאין לו שם טוב במיוחד, היו כללים של עשה ואל תעשה, של עקרונות ובסיס מוסרי. מותר לעקוב. אפשר להשיג מידע ממקורות גלויים, נהוג לחטט בפחי זבל שאליהם מושלכים מסמכים. בקיצור, כל מה שקשור למרחב הציבורי. אבל אסור לפלוש למרחב הפרטי. האזנות סתר, פריצות לבתים או החדרת סוסים טרויאניים ושאיבת מידע ממחשבים אינן חוקיות. ומאיר הקפיד על כך.

אולי הוא סלד מאותם לשעברים כי הוא בא מרקע כל כך שונה. ולמרות זאת, בלי כל הכשרה וניסיון מודיעיני, הוא הצליח בעבודתו במשך שנים רבות בזכות אינסטינקטים חדים, אינטליגנציה (גם אם השכלתו לא הייתה אקדמית) ותושייה.

פלבסקי היה מחשובי החוקרים הפרטיים בישראל במשך יותר מ־30 שנה. הוא נולד ב־1943 וגדל ב"ק"ק רמת גן", כפי שהעיד על עצמו. הוא שירת ביחידת נ"ט בחיל התותחנים ואחר כך בצנחנים. לאחר מלחמת ששת הימים היה בעליה של חברה לעבודת עפר שפעלה בסיני ובהקמת קו בר־לב על גדות תעלת סואץ. בשנות ה־70 הקים את משרד חקירות "א.מ.נ. - שירותים למידע וחקירות", וצירף אליו כשותף את מרדכי רחמים, איש סיירת מטכ"ל שהיה ביחידה לאבטחת אישים של השב"כ ומאבטחה של ראש הממשלה גולדה מאיר. רחמים התפרסם לאחר שהפגין ב־1970 את גבורתו כשהיה מאבטח באל־על וסיכל ניסיון פיגוע במטוס בנמל התעופה קלוטן, בציריך, תוך שהוא יורה מאקדחו במחבלים.

פגשתי אותו ומאז התיידדנו כשנשלח לפני כעשור וחצי על ידי עיתון "הארץ", שבו עבדתי אז, לבדוק אם הותקנה האזנה לקו הטלפון הקווי שלי. באותה עת הגיש נגדי ארקדי גאידמק את תביעת הדיבה השנייה הגדולה ביותר אי־פעם שהוגשה בישראל, בסך 30 מיליון שקל. הגדולה ביותר הייתה נגד יוסי שריד בסך 45 מיליון שקל, וגם היא הוגשה על ידי גאידמק. את שתיהן, שהיו תביעות השתקה, הוא משך עוד לפני שהחלו הדיונים המשפטיים.

אינסטינקטים חדים, אינטליגנציה ותושייה. מאיר פלבסקי. צילום: באדיבות המשפחהאינסטינקטים חדים, אינטליגנציה ותושייה. מאיר פלבסקי. צילום: באדיבות המשפחה

בשיא פעילותו ייצג פלבסקי את הגופים המסחריים המובילים במשק, כולל בנקים, חברות ביטוח ומפעלים. רובם היו קשורים לממסד המפא"יניקי, למפלגת העבודה ולחברת העובדים של ההסתדרות. למרות הדימוי הלא כל כך מלבב של המקצוע שבו עסק, פלבסקי היה ישר, הגון, מענטש אמיתי, בעל חוש הומור מקאברי, ציניות במינון הנכון, יצירתיות בניסוח של קופירייטר. תקינות פוליטית הייתה ממנו והלאה, וגם בעידן שלנו הוא לא היסס לפרסם בדיחות בעלות גוון סקסיסטי ועדתי.

פלבסקי היה פעיל במפלגת העבודה וממקורבי יגאל אלון. ולאחר מותו של אלון עומדת לזכותו חזרתו של יצחק רבין לזירה הפוליטית לאחר שנות בדידות בעקבות התפטרותו מראשות הממשלה ב־1977. במהלך שירותו במילואים, פלבסקי וכמה מחבריו הגו את הרעיון לפנות לרבין ולשכנעו לשוב לפוליטיקה. הם שכנעו את רבין לשוב ולהתמודד על מנהיגות מפלגת העבודה, שהביאה אותו ב־1992 לראשות הממשלה.

כמו רבין גם פלבסקי היה מעשן בשרשרת, ועל אף שעבר כמה אירועים רפואיים קשים, כולל ניתוח לב ומעקפים, לא שעה לעצת הרופאים וחבריו והמשיך לעשן שתי חפיסות ליום. לפני כשנתיים וחצי הוא הופיע בסרט תיעודי של עדו צוקרמן ועדו בהט רבין, "סיגריה אחרונה עם רבין".לפני כמה שנים, כשמצב בריאותו היה קשה ועל אף שהיה חילוני גמור, הוא הלך מתוך סקרנות ל"אבחון" אצל "הרנטגן", הרב שמעון איפרגן. הקביעה של הרנטגן הייתה: "עם המוח שלך, אם לא היית מי שאתה, היית יכול להיות ראש ארגון פשע".

יחידות חוקרות של המשטרה ביססו חקירות שהבשילו למשפטים פליליים ולהרשעות על סמך עבודתו. וגם לא מעט עיתונאים וכלי תקשורת זכו ממנו לסיפורים בלעדיים שהסתמכו על תחקיריו. אחד מהם היה "מבט לחדשות" בערוץ הראשון. פלבסקי נשכר על ידי איש העסקים יוסי מימן ושותפו, ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, שהקימו את צינור הגז ממצרים לישראל (חברת EMG). הם חשדו ששר התשתיות והאנרגיה יוסי פריצקי משינוי מנסה לטרפד את העסקה, וביקשו מפלבסקי להשיג מידע שהוא פועל לכאורה ממניעים אישיים. מידע כזה לא נמצא, אבל פלבסקי הצליח לשים ידו על קלטת שהקליט עובד חברת החשמל, חבר בתנועת שינוי, ששוחח עם פריצקי. זו הייתה הקלטה חוקית. באותה שיחה דיבר פריצקי בגנות יריבו לתנועה, שר הפנים אברהם פורז. פלבסקי ניסה לעניין את העיתונים בקלטת, אך אלה דחו אותו מחוסר עניין. "אין סיפור", אמרו. כמוצא אחרון פנה לעורך "מבט" בערוץ הראשון, בני ציטרין, ומסר לו אותה. הכתבה שודרה וקיבלה שבחים על הסקופ. מנהיג שינוי טומי לפיד עלה לשידור ואילץ את פריצקי להתפטר.

אך ההישג פגע בעסקיו של פלבסקי. במשטרה חשדו שהקלטת הושגה בהאזנת סתר - כאמור, זה לא היה המקרה - ועצרו אותו. לאחר יומיים כמדומני במעצר הוא שוחרר, כשהסביר כי לא היה מדובר בהאזנת סתר וכי ההקלטה הגיעה אליו ממי שהקליט אותה כדין. כהרגלה להשפיל עצורים, המשטרה הובילה אותו לבית המשפט אזוק בידיו וברגליו כמו היה ראש מאפיה. פלבסקי הפגין מה שהאנגלים מכנים "ספורטמנשיפ", ולנוכח הצלמים הניף את אצבעות שתי ידיו האזוקות ב"ווי". הוא שוחרר מהמעצר בלי שום אשמה, אך המעצר פגע במוניטין שלו ומצבו הכלכלי התדרדר.

למרות זאת, הוא לא היה מריר וחשב כיצד לשקם את עצמו. בשנים האחרונות המציא עצמו מחדש כשהקים מועדון חברים והרצאות שהתכנס בפאב "פרנדס אנדרגראונד" ליד מועדון צוותא בתל אביב, שזכה לכינוי "הפרלמנט של פלבסקי". הופיעו בו מנהיגים פוליטיים כמו אבי גבאי, משה יעלון ואפילו אורן חזן, וגם בכירים במערכת הביטחון כמו ראש השב"כ כרמי גילון ועיתונאים ופרשנים בכירים. אהוד ברק הופיע גם הוא בפרלמנט של פלבסקי. לאחר מותו צייץ עליו הספד קצר בטוויטר: "הלך מאיתנו מאיר פלבסקי. ראש חד כתער, לב גדול, סקרנות אין קץ. איש שעסק במקצוע בעייתי ומאתגר תוך אהבת חיים והבנת חיים עמוקה. ממניחי היסודות ל'מחנה רבין' - בעודו במדבר". אמש התכנסו רבים מחברי הפרלמנט כדי להיפרד ממנו בערב לזכרו.

melmanyossi1950@gmail.com